איפה האיטי ומה עשיתי?

- כותרת פוסט זה נכתבה בגוף ראשון אך ורק משיקולי חריזה-

שלשה שבועות אחרי שחזרנו מהאיטי נפגשנו , חברי משלחת 5 של "נתן" להאיטי, עם מייק נפתלי והנרי אלקסלסי היו"רים של "נתן". מטרת הישיבה הייתה לסכם את פועלה של המשלחת. כל אחד מחברי המשלחת פירט את מעשיו במשלחת ואת מסקנותיו הכלליות. לקראת סוף הישיבה פנה מייק אלינו ו"זרק" אל חלל החדר שאלה פרובוקטיבית: האם מעשיה של משלחת 5 מצדיקים את 20,000$ שהוקצבו עבורה? אולי היה עדיף להשקיע את הכסף ברכישת ציוד? במשלחת רפואית? בארגון מקומי וכו...
שאלתו של מייק החזירה אותי לערב אחד בהאיטי בערך לאחר שבועיים של פעילותנו. תמר שהייתה תחת השפעה של תדרוכי האו"ם שבהם נחשפו בפניה מימדי האסון ושסיירה ביחד עם אדי הצלם באזורי אסון נרחבים יותר מאיתנו שאלה/אמרה דברים דומים. האם הפעילות הקהילתית ה"רכה" שלנו בשני המחנות שלנו באמת משנה משהו? ואם כן האם לא עדיף להתרחב לפעילות במחנות נוספים או בבתי חולים,בתי יתומים וכו..
חברי המשלחת הצעירים יותר שגם, שהיו גם אלה שעבודתם אינטנסיבית יותר חשו שלא בנוח. בישיבת סיכום היום (Sharing בפי משלחת 4) התפתח דיון. אולי באמת אנו "רק טיפה בים" ואם כן יש לנו השפעה הרי שהיא זמנית מאוד. מה יקרה בעוד שבועיים שלשה כשנעזוב אם לא תגיע משלחת נוספת? ואם תהיינה משלות 6,7,8 וכו.. הרי שבעוד חודש חודשיים מקסימום שלשה תגיע לסיום מעורבות "נתן" בהאיטי. מה יישאר מכל מה שעשינו ?
ומה בעצם ניתן להשיב לשאלה כזו? גם לי כראש משלחת היו את הספקות שלי. ואז פניתי אל המקום היחיד שיכולתי לפנות אליו כמשאב. אל הניסיון המקצועי שלי.
פתחתי ואמרתי"...ראשית אין לזלזל במה שאנו עושים בשני מחנות קטנים יחסית. נכון שמדובר בשני מחנות מתוך כ- 470 ידועים. אך מתי בפעם האחרונה ניתנה לנו ההזדמנות להשפיע באופן משמעותי על חייהם של 10,000 בני אדם (מספר הנפשות המשוער בשני המחנות בהם פעלנו) מדובר באוכלוסיה רבה יותר מאשר בעיר ירוחם לדוגמא. ובאשר למה שיישאר אחרינו אוכל רק לשתף אתכם מניסיוני. להשקעה חברתית במנהיגות, בהתנדבות, באקלים חברתי, בחינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי יש תמיד השפעה. במיוחד במקום שבו המשאבים הקהילתיים מוגבלים מלכתחילה. אינני יודע מי מאנשי קבוצת המנקים, הביטחון, המורים, ה-AZN , תלמידי בתי הספר, המתנ"ס ובית היתומים ב"סנט מרי" הכדורגל ב"רו דה בטימו וכו... ייתגלה כמנהיג, או כיזם חברתי. מי מהם ידע למנף את ההשקעה שלנו בו למען עצמו וקהילתו.. אך מניסיוני בישראל ,בכל פעם שנתקלתי ביוזמה קהילתית יוצאת דופן, בקבוצה המשפיעה באופן המקדם את קהילתה, בשינויים חברתיים, תמיד הייתה ברקע, בהיסטוריה הקבוצתית או הקהילתית דמות חיצונית משפיעה: מורה מחנך בעל שעור קומה, עובד סוציאלי קהילתי, עובד נוער, קבוצת העצמה, וכו.. קחו את ה- AZN כדוגמא. ז'ראר המנהיג של הקבוצה עבר קורס מנהיגות במסגרת עמותה חברתית האיטיאנית לפני כמה שנים ובעקבות הפעילות הזו נולדה קבוצת ה AZN. ההשקעה האינטנסיבית של "נתן" בכלל ושל משלחתנו בפרט חייבת להשפיע. איננו יכולים לתכנן את ההשפעה הזו מראש. לכוון אותה. לשלוט בה. זו בסופו של דבר האחריות של חברינו ההאיטיאנים. המתנה שאנו נותנים להם היא שלהם. ועלינו להאמין, בהם,שידעו לנצל אותה בצורה הטובה ביותר."
אינני יודע אם דברי הצליחו לחזק את חבריי למשלחת. את עצמי לפחות שכנעתי. לרגע. אך כמובן שגם אני רציתי הוכחות מוצקות יותר להשפעתנו החיובית ולו רק לתקופת שהייתנו שם.
ביום האחרון כשבאתי להיפרד מהחברים במחנה רו דה בטימו אחר הצהריים קיבלתי לרגע תחושה שאכן הצלחנו במעט להשפיע על המציאות.
סביב המגרש המרכזי במחנה בתוך המרחב שנוצר בין 5 אוהלי הענק שסיימו אנשי המחנה להרכיב שבוע לפני כן ,התקבצו עשרות רבות של תושבים. קבוצות כדורגל במדי הפועל, חברות בוגרים במשחקים מאולתרים, מרכז רישום מחודש לבית הספר, קבוצת צעירים שהכינו "נחש בוץ" כאיזור שעשוע לילדים, מעגל מתופפיםועוד רבים שבאו להיפגש לדבר להתבונן וסתם עוברי אורח. אל מול פניי ראיתי את המציאות החדשה, לא עוד בית ספר ומגרש. פתאום הבנתי שפחות משלשה חודשים לאחר שעולמם חרב עליהם, כלכה והתהווה לתושבי המחנה"מרכז קהילתי"- "כיכר עיר".
אני מכיר לא מעט מנהלי מתנ"סים, פארקים עירוניים או קניונים בארץ שהיו מייחלים להישג דומה. חלומו "של כל מנהל או עובד קהילתי להיות במרכזה של התרחשות קהילתית כמו זו שנוצרה בסיוע "נתן" בהאיטי.
שווה 20,000$ לדעתך שאלתי את מייק? (אחרי ששיתפתי אותו בתובנות הללו)
לא זוכר אם מייק ענה או לא על השאלה/הצהרה שלי
אתם מוזמנים לשפוט בסוגיה זו
בעצמכם.
עד כאן אודות שינוי מקומי.

האם ניתן לייצר גם שינוי חברתי בר-קיימא בהאיטי?
לשנות את מציאות החיים הכללית בהאיטי?
על זאת לא אשיב כאן.
אבל מי שיגיע לערב 16/5 ב 19:00 ב-HUB תל-אביב
יוכל לחלוק עמי מספר תובנות בעניין בהקשר של האיטי ואולי גם של ישראל.

הפועל תל-אביב בהאיטי

האיטי זימנה לנו כל מיני צרופים מעניינים ומוזרים.חלקם מקריים וחלקם מתוכננים. מי שיזדמן למתחם של רו דה בטימו שבו פועלת משלחת "נתן", בשעות אחר הצהריים עשוי לחשוב שהוא הוזה. עשרות בני נוער רודפים אחרי כדורי רגל. כולם לבושים בחולצות אדומות ועליהן הצבע האדום של הפועל ת"א.
כיצד הגיעו סמלי הפועל האיטי?
ובכן הסיפור הוא כזה. מזה כחצי שנה אני מקדם מיזם חברתי בשם "המודל הישראלי". מטרת המיזם היא להפוך את ישראל ליצואנית של "מוצרי טכנולוגיה חברתית" או במילים פשוטת יותר להציע לעולם הרחב מודלים חברתיים מצליחים מישראל. אחת העמותות שאני נמצא עמה בקשר לעניין זה היא "מפעלות חינוך וחברה" עמותה שנוסדה על ידי מי שהיו הבעלים של הפועל כתר ת"א (אורנשטיין, תאומים וסגול) שמחברת בין כדורגל לחינוך. על אף שפטרוני העמותה אינם מחזיקים עוד בבעלות על קבוצת הכדורגל, הקשר למותג "הפועל תל אביב" נשאר.
לפני כשלושה חודשים כשהתחלתי להתנדב במטה של "נתן" הייתה לי שיחה עם עודד בשן סמנכ"ל העמותה שהציע לשלוח נציג של העמותה להאיטי. בתחילה הרעיון נשמע לי הזוי. במחשבה שנייה אמרתי לעצמי שהעניין אינו מופרך. הרי הכדורגל מאוד פופולארי בהאיטי. המומחים של נתן לתחום הפסיכו-סוציאלי מדברים על כך שפעלתנות ולכידות קבוצתית מסיעות ל"חיסון" מפני פוסט טראומה. אז מדוע בעצם לא לנסות? אז הסתבר לי מעודד שיש כבר ניסיון חיובי של העמותה בהפעלת תוכניותיה כחלק מהתמודדות עם טראומת הקסאמים ב"עוטף עזה" ולעמותה ניסיון בין לאומי בארצות כגון רואנדה וירדן.
ובכן נפלה לידי הזדמנות לבחון את הרעיון של יצוא חברתי ב"זמן אמת".
לאחר קמפיין פנים ארגוני הצלחתי לשכנע את הנהלת "נתן" לצרף למשלחת 5 בראשותי נציג של "מפעלות חינוך וחברה".
למשלחת הצטרף רכז אשכול דרום של העמותה שחף פריפז. בדרכנו להאיטי סחבנו (כל ששת חברי המשלחת ) מעל 100 ק"ג של ציוד ספורט (כדורי רגל, חולצות, משאבות ועוד..)
שחף איתר מאמן מקומי וביחד עמו הקים "בית ספר לכדורגל" (על פי המודל של "מפעלות חינוך") המונה מעל 100 חניכים. לאחר שבועיים של חניכת המאמן המקומי ג'וני הוא הפך למאמן הראשי ושחף עבר לעמדת היועץ ומדריך של ג'וני.
שחף נמצא ברגעים אלה בדרכו לישראל. המודל של כדורגל וחינוך שפותח בארץ נשאר בהאיטי. בידיו בנאמנות של ג'וני. ייתכן ובהמשך ישוכפל מודל זה באמצעות ארגון "פרודב" המקומי לרחבי פורט או פרינס בירת האיטי.
מה ניתן ללמוד ממקרה זה על היכולת לייצא מודלים ישראלים לחו"ל?
האם ישאר זכר לפעילות הזו בהאיטי בעוד מספר חודשים?
האם זהו המדד להצלחה?
רק לעתיד פתרונות.

לפעמים ,ציפורן שחורה, היא מזל גדול

פורסם לראשונה בפייסבוק ב-4 באפריל 2010‏
מדובר בפוסט שפרסומו עוכב כדי לא להכביד על משפחתי ושאר מוקירי טובתי

לפני שיצאנו להאיטי הזהירו אותנו מפני סכנות אפשריות: רעידות משנה, יתוש ה"דנגה האיום" (שמעקיצתו מעטים שרדו), מלריה, כלבת, שוד ועוד...
אחריי שבועיים וחצי בהאיטי החששות נרגעו.
רעידות המשנה נעלמו כמעט לגמרי, יתוש ה"דנגה האיום" טרם הגיע לאזורנו,התפרצות המלריה עליה הוכרז ממש ביום יצאתנו התגלתה כאזהרת שווא וכמוה גם הכלבת.
הפשע שאמנם קיים קיים בהאיטי נראה לנו רחוק מתמיד. אנו מגלים שההאיטיאנים, במיוחד אלה בקרבתנו הם אנשים נוחים, הגונים וממושמעים. אנו מרגישים נוח להשאיר בקרבתם חפצי ערך וכסף מזומן ועד כה לא נגנב מאיתנו דבר.
ביום שלישי הגיעה מריז קידר מייסדת ארגון "פרודב" שמסייע רבות למחנות שבהם אנו פועלים,לפגישה עם האב ז'ק וצוות ההנהלה של בית הספר בסנט מרי. במהלך המפגש סיפר האב ז'ק שפינוי הריסות בית הספר המקורי בסנט מרי שנהרס ברעידת האדמה , כמעט והושלם. גן הילדים שהיה במתחם בית הספר לא נפגע כלל ושבדעתו להעבירו למבנהו המקורי.
למחרת בביקורי בסנט מרי החלטתי לערוך ביקור במבנה שהשתמר.
בעודי פוסע בין ההריסות של בית הספר חשתי פתאום בכאב חד באגודל ידי השמאלית.
תחושת הכאב קדמה להבנת המקור לכאב.
הייתה זו אבן במשקל של כ-חצי ק"ג.
ככל הנראה הייתה זו "אבן טועה" שהושלכה לעבר משאית המפנה את הריסות בית הספר והרחיקה עוף.
הכאב היה קשה מנשוא. ראייתי הלכה והיטשטשה. רגלי כבדו וכמוהם גם כתפיי.
הרגשתי שאני עומד להתעלף.
חצי ק"מ הפרידו ביני לבין הכנסייה. במהלך של כ-15-20 דקות נעתי לכוון. בכל פעם פוסע מספר צעדים ו"נשפך" על הקרקע. הכאב שהתרכז בציפורן האגודל נדמה היה לי ככאב של ברזל מלובן המוחדר למקום. בהגיעי לכנסיה בכוחות אחרונים,הבחינה בי מרי אלין מנהלת בית הספר ששפכה על ראשי בקבוק מים מינרליים (יקר ערך בהאיטי). מרגע זה החל תהליך ההתאוששות שלקח כשעה.
בדרך חזרה לדירת המגורים שלנו, עברו בראשי "תסריטים" קשים.
מה היה קורה לו פגעה האבן בעין שלי? בראשי?, בעורק הצוואר?
מי בכלל היה מוצא אותי בזמן בין הריסות בית הספר?
תוך כדי כתיבת שורות אלה אני מתבונן באגודל יד שמאל. מתמקד בציפורן האגודל שהשחירה כאילו כדי להניף לעברי "דגל שחור" שמשמעותו: האיטי מקום מסוכן!

ילדים בהאיטי

פורסם לראשונה בפייסבוק 31 מרץ 2010‏



אני שומר את הנושאים הרגישים ביותר לסוף.
בהאיטי הסבל הוא הוא שקט.
למרות היכולת המופלאה של התושבים לשאת את סבלם ולהתמודד
עם הקשיים בגבורה הכאב והסבל נמצאים באויר.
הנושא הרגיש ביותר הוא הילדים.
במיוחד למי שהוא הורה בעצמו.
אני יכול לספר לכם סיפורים קשים ביותר ששמענו על הילדים באסון.
לא אעשה זאת כאן.
בכל זאת שתי תמונות שאני לוקח עמי.
תמונה ראשונה -רודי.
התרבות ההאיטיאנית ככלל היא תרבות מצוירת. בכל מקום ניתן לחזות באומנות הפלסטית ההאיטיאנית.
אחד הביטויים לתופעה זו הוא השימוש בציורי קיר ככלי שיווקי. בחלק גדול מהעסקים במיוחד בתחום המספרות, מכוני היופי, סוכנויות ביטוח ושלל עסקים שממוקדים באישיות הבעלים, ישנם ציורי קיר של בעל העסק על חזית החנות או המשרד.
על פי רוב מדובר בציורים מדויקים.
באחד הימים הראשונים לשהותנו בפורט או פרינס צילמתי את ההריסות של עסק שנקרא רודיס. מדובר בחזית של חנות הרוסה שנותרו ממנה רק קיר ועליו תמונה של ילד.
בכל פעם שאנו עוברים ליד החנות ההרוסה הזו אני מנסה לנחש של מי הציור?
של בעל הבית בצעירותו? של בנו? אולי מדובר בעסק הנותן שירותים לילדים? מספרה לילדים?
אולי התמונה היא של ילד בשם רודי?
מה עלה בגורלו של רודי?
דבר אחד ברור אם רודי ישב בתוך החנות בעת רעידת האדמה גורלו נחרץ. כמו גורלם של עשרות אלפי ילדים בהאיטי.

תמונה שנייה.
בית האסופים/יתומים.
באיזורי אסון ישנם מספר מקומות ששמם מייד מעורר אהדה. כזהו השם "בית יתומים". אגב לא מעט גופים בין לאומיים וגם ישראלים עושים שימוש במושג לטובת גיוס משאבים- אולי בהזדמנות ארחיב מעט על הנושא מעורר הסלידה הזה.
עם הזמן בהאיטי למדנו שחלק גדול מבתי היתומים הם למעשה בתי אסופים. כלומר חלק מהילדים אכן התייתמו מהוריהם. חלקם היו נטושים על ידי הוריהם עוד לפני רעידת האדמה והיו תחת השגחה של קרוב משפחה (דוד,דודה, אח, סבתא וכו..) שנספה באסון. חלקם ננטשו על ידי הוריהם לאחר האסון.
קשה לדעת גורלו של מי אומלל יותר. בכל אופן מדובר במקומות שבהם מרוכזים ילדים שאין להם כתובת אחרת בחיים.
בסנט מרי ישנו מן "בית יתומים" שכזה. מקום מופלא שהקימה אשה גדולה מהחיים, מורה לשעבר בשם מדאם ג'ורג'. היא אספה תחת חסותה עשרות ילדים בגילאים שונים משנה שנתיים ועד לגיל 12-13.
על מתחם בית הקברות של סנט מרי יושרה קרקע. נתרמו אוהלים על ידי ארגון צרפתי. וכל המחנה מחבק את המקום שולח מתנדבים ומסייע למדאם ג'ורג'.
גם משלחת נתן רתומה לעניין. הן בתחום חניכת צוות המטפלות (נועה העו"סית שלנו). והן על ידי מפגשים עם הילדים (שחף תמר ועינב).
לפני כשבוע הצטרפתי לשאר אנשי הצוות בביקור השבועי בבית היתומים.
הגעתי לאחר הליכה מתישה בשמש לביקור אצל אב הכנסייה האב ז'ק. ישבתי וצפיתי בחברי הצוות הצעירם ממני שעסקו בשלל משחקי נופש וקייטנה עם הילדים. אחת הילדות לא השתתפה בחגיגה.
עיניה היו עצובות. והיא הייתה אפאתית. תחילה חשבנו שהיא חולה אך לא נראה היה שזו הבעיה.
גם בעיניים לא מקצועיות ניכר היה שהעניין רגשי.
לקחת י את הפעוטה בידיי. הנחתי אותה על כתפי כפי שנהגתי לעשות עם בנותי כשהיו בגילה.
הרגשתי את ליבה הפועם.
פתאום חשתי במלוא העוצמה את הרעב שלה.
הרעב למגע לחום אנושי.
היא נצמדה אליי למשך שעה שלמה חשתי כאילו אני מעין בטריה שממנה היא שואבת כוח.
לאחר כשעה הילדה החלה לנוע והמבט על פניה התחיל להשתנות. לקחתי בלון וניפחתי אותו אל מול פניה.
לאחר מכן הכנסי בלון בתוך בלון. וניפחתי. הילדה החלה להגיב.
כשעזבנו את המקום ראיתי חיוך קטן בקצה פניה.
מראשי לא יכולתי להוציא את המחשבה שהעובדה שלא מדובר בבת שלי אלא בילדה האיטיאנית אלמונית
היא ענין של מקריות סטטיסטית שרירותית.
באותו רגע חשתי געגוע אז לבנות הנפלאות שלי רון וקסם.
אי שם בישראל הרחוקה.

מעבדות לחירות- יהודים והאיטיאנים

פורסם לראשונה ב- 29 מרץ 2010‏


8 שעות לפני הסדר אצלנו בהאיטי ובזמן שבית ישראל מסב לסדר אני מוצא זמן לערוך השוואה בין עם ישראל והעם ההאיטיאני.
המשותף לשני העמים הוא העובדה שרגע כינונם הוא רגע שחרורם מעבדות. עבדות מצרים ועבדות צרפת.
אין ככל הנראה עוד עמים בתקופה העתיקה או בתקופה המודרנית שהצליחו בכוחות עצמם לצאת כך מעבדות לחירות.
משותף לשני העמים גם הסבל שאחרי רגע השחרור. בתקופה המודרנית סבלו היהודים רדיפות, מצוקות שואה ומלחמות.
ההאיטויאנים גם הם סבלו מלחמות, בעיקר מלחמות פנימיות ואסונות טבע מכל הסוגים שנורא שבהם הוא רעידת האדמה האחרונה בה ניספו כ-250,000 אנשים (יש מי שחושב שגם מספר זה נמוך מהמספר האמיתי).
עד כאן הדומה.
אבל חובה עלינו הישראלים לזכור את ההבדל.
אנו חיים בחברת שפע. דמוקרטית. פה ושם מלחמות אך סך הכל איכות חיים מהגבוהות בעולם.
ואילו מרבית אנשי האיטי גרים במדינה הרוסה ,ענייה , לא יציבה ותוחלת החיים של התושבים כאן נעה סביב גיל 50 שנה.
בישראל לצורך השוואה תוחלת החיים נעה סביב 80 שנה.
בחג החירות הנוכחי ולקראת יום העצמאות טוב שנקדיש מספר רגעים למה שמכונה "הכרת טוב".
ולא נשכח לשמור מעט מקום בלב, בכיס ובמעשים לאלה שגורלם שפר פחות.
חג פסח שמח!

.סיטה סולה – "עיר השמש"

פורסםלראשונה בפייסבוק ב- 28 מרץ 2010‏

שרונה הביאה לנו בשבוע הראשון לשהותנו את הסרט "הרוחות של סיטה סולה".
מדובר בדוקו -דרמה שצולמה בסיטה סולה לפני כ-6 שנים.
סיטה סולה היא עיירה /שכונה שהוקמה בפרוט או פרינס על חוף הים והפכה ברבות השנים לשכונת עוני מוזנחת. ארסטיד הכומר הצדקן שנבחר כנשיא האיטי והחליף את שלטון הגנרלים סיפק לתושבי השכונה נשק והפך את הכנופיות שלה למעין צבא סודי שביצע עבורו חיסולים וטרור פוליטי.
הסרט מתאר את מלחמת הכנופיות ואת סופם הטראגי של גיבוריו מנהיגי המקום שכונה בסרט "המתחם המיושב המסוכן ביותר בכדור הארץ המערבי".
בהשתלמות התקשורת (ראו פוסט קודם) פגשנו את סבינה יהודיה צעירה קטנת קומה וחייכנית, שבגיל 21 יש לה ניסיון בארצות מתפתחות ואיזורי מצוקה בעולם ,שאין לאנשים ותיקים בתחום. היא שייכת לעמותה הממפה בטכנולוגיית JPS מחנות פליטים בלתי מוכרים (ישנם כנראה עשרות ואולי אף מאות מחנות כאלה). היא הפכה בחודשים האחרונים ליקירת סיטה סולה. היא הזמינה אותנו לבקר.
לטענתה המקום כבר לא מסוכן כמו בעבר (האמריקאים ביצעו חיסולים ממוקדים של מנהיגי הכנופיות) ובכל מקרה הוא מסוכן רק לתושביו.
הבעיה לטענתה היא שהדימוי של השכונה שנוצר בין היתר בשל הסרט המפורסם גורם לכך שלפני וגם אחרי רעידת האדמה המקום מוזנח על ידי השלטונות וגם על ידי ארגוני הסיוע של האו"ם והארגונים הבין לאומיים האחרים.
אזרנו אומץ ויצאנו לדרך אל סיטה סולה.
תחנה ראשונה בביקור – תחנת הרדיו על שם בוקמן. מדובר בתחנת רדיו מאולתרת בעלת רייטינג של 150,00 מאזינים מדיי יום. מדובר בעצם באמצעי התקשורת היעיל היחידי להעברת מסרים לתושבי המחנה. מנהלי הרדיו, חבריה של סבינה מארחים אותנו. הם מספרים כי סיטה סולה מנוהלת בפועל על ידי ועדים מקומיים נבחרים המיוצגים במעין פרלמנט. למעשה העיירה כולה היא מעין "מדינה בתוך מדינה". אנחנו הולכים ברחובות , בלי פחד. התושבים מקבלים אותנו בסבר פנים יפות. בדרך נתקלים בקבוצת פועלי ניקיון שיצאו להפסקה ומנצלים אותה לריקודים בסגנון לטיני לקולו של רדיו טייפ. מנהלי הרדיו מספרים לנו שרבים ממאזיניהם סובלים מטראומות קשות וכי מעט אנשי המקצוע שפעילים במחנה זקוקים נואשות לסיוע מן החוץ.
תחנה שניה- מרכז חלוקת מזון לילדים. שם אנו מבינים שמאות אלפי ילדים אינם זוכים כמעט לכל סיוע בין לאומי. בכל סיטה סולה על 400,000 תושביה ישנם 10 אוהלים של יוניסף המשמשים בד"כ לחינוך ואילו במחנה רו דה בטימו שלנו שבו 4,000 תושבים יבלבד יש 5 אוהלים כאלה. הסיבה לכך היא שהאו"ם אינו מקיים מגע ישיר עם התושבים אלא רק בתיווך ארגוני סיוע בין לאומיים כמונו. הארגונים הללו ראו כנראה את הסרט ולא באים ל"עיר השמש" ולכן גם הסיוע לא מגיע. אנחנו הולכים ברחובות העיר והעוני מחריד. ילדים עם בטן נפוחה. אנשים גרים בתך שלוליות בוץ ביחד עם חזירים. ביוב פתוח. עליבות כללית שקשה לתאר. בדרך חלפו על פנינו חיילים ברזילאים בשכפ"צים ונשק עם ומחסנית בכלי. כמו בימי הכיבוש שלנו בלבנון. שו הדרך של האו"ם להלחם בעוני.
תחנה שלישית -פגישה עם יו"ר אגודת הדייגים – הלז מציין שהרעידה פגעה בענף וכי נפגעו ספינות ומבנים וגם הביקוש קטן. למרות זאת מסתבר שאגודת הדייגים היא גם משענת חברתית וכלכלית לחבריה. בין מקורןת ההכנסה של האגודה נמצא גם בית שימוש שהוקם על ידי הצלב האדום, לפני שנים שהאגודה גובה תשלום עבור השימוש בו. בקיצור הם הופכים "חרא" לכסף.
תחנה רביעית- האזור הכפרי- מסתבר שלסיטה סולה אזור כפרי ענק שמייצר רק 20% מהפוטנציאל שלו ושהיה יכול להאכיל את כל פורט או פרינס בלי טובות של ארגוני המזון. נסענו חצי שעה ב"דרכים לא דרכים" בדרך אנחנו עוצרים במחנות פליטים בלתי מוכרים שהפזורה הבדואית בישראל מהווה "סביון" לעומתם. לא מדובר באוהלים אלא בשקיות ניילון כגון אלו המחולקות חינם בסופרמרקטים אצלנו בארץ, הקשורים זה לזו ומונחים על מקלות עץ בצורה שבקושי מסוגלת לתת מחסה מהשמש ולחלוטין לא נותנות מענה לגשם. למחנות אלה לא הגיעו מים, מזון, רפואה , ציוד, שירותים אף לא ארגון סיוע אחד. הם מוזנחים לחלוטין. והתושבים חורים ואומרים כי הם רעבים.
בדרך חזרה מסיטה סולה הרגשתי לראשונה איך העוני והמצוקה חודרים לי לנשמה