.סיטה סולה – "עיר השמש"

פורסםלראשונה בפייסבוק ב- 28 מרץ 2010‏

שרונה הביאה לנו בשבוע הראשון לשהותנו את הסרט "הרוחות של סיטה סולה".
מדובר בדוקו -דרמה שצולמה בסיטה סולה לפני כ-6 שנים.
סיטה סולה היא עיירה /שכונה שהוקמה בפרוט או פרינס על חוף הים והפכה ברבות השנים לשכונת עוני מוזנחת. ארסטיד הכומר הצדקן שנבחר כנשיא האיטי והחליף את שלטון הגנרלים סיפק לתושבי השכונה נשק והפך את הכנופיות שלה למעין צבא סודי שביצע עבורו חיסולים וטרור פוליטי.
הסרט מתאר את מלחמת הכנופיות ואת סופם הטראגי של גיבוריו מנהיגי המקום שכונה בסרט "המתחם המיושב המסוכן ביותר בכדור הארץ המערבי".
בהשתלמות התקשורת (ראו פוסט קודם) פגשנו את סבינה יהודיה צעירה קטנת קומה וחייכנית, שבגיל 21 יש לה ניסיון בארצות מתפתחות ואיזורי מצוקה בעולם ,שאין לאנשים ותיקים בתחום. היא שייכת לעמותה הממפה בטכנולוגיית JPS מחנות פליטים בלתי מוכרים (ישנם כנראה עשרות ואולי אף מאות מחנות כאלה). היא הפכה בחודשים האחרונים ליקירת סיטה סולה. היא הזמינה אותנו לבקר.
לטענתה המקום כבר לא מסוכן כמו בעבר (האמריקאים ביצעו חיסולים ממוקדים של מנהיגי הכנופיות) ובכל מקרה הוא מסוכן רק לתושביו.
הבעיה לטענתה היא שהדימוי של השכונה שנוצר בין היתר בשל הסרט המפורסם גורם לכך שלפני וגם אחרי רעידת האדמה המקום מוזנח על ידי השלטונות וגם על ידי ארגוני הסיוע של האו"ם והארגונים הבין לאומיים האחרים.
אזרנו אומץ ויצאנו לדרך אל סיטה סולה.
תחנה ראשונה בביקור – תחנת הרדיו על שם בוקמן. מדובר בתחנת רדיו מאולתרת בעלת רייטינג של 150,00 מאזינים מדיי יום. מדובר בעצם באמצעי התקשורת היעיל היחידי להעברת מסרים לתושבי המחנה. מנהלי הרדיו, חבריה של סבינה מארחים אותנו. הם מספרים כי סיטה סולה מנוהלת בפועל על ידי ועדים מקומיים נבחרים המיוצגים במעין פרלמנט. למעשה העיירה כולה היא מעין "מדינה בתוך מדינה". אנחנו הולכים ברחובות , בלי פחד. התושבים מקבלים אותנו בסבר פנים יפות. בדרך נתקלים בקבוצת פועלי ניקיון שיצאו להפסקה ומנצלים אותה לריקודים בסגנון לטיני לקולו של רדיו טייפ. מנהלי הרדיו מספרים לנו שרבים ממאזיניהם סובלים מטראומות קשות וכי מעט אנשי המקצוע שפעילים במחנה זקוקים נואשות לסיוע מן החוץ.
תחנה שניה- מרכז חלוקת מזון לילדים. שם אנו מבינים שמאות אלפי ילדים אינם זוכים כמעט לכל סיוע בין לאומי. בכל סיטה סולה על 400,000 תושביה ישנם 10 אוהלים של יוניסף המשמשים בד"כ לחינוך ואילו במחנה רו דה בטימו שלנו שבו 4,000 תושבים יבלבד יש 5 אוהלים כאלה. הסיבה לכך היא שהאו"ם אינו מקיים מגע ישיר עם התושבים אלא רק בתיווך ארגוני סיוע בין לאומיים כמונו. הארגונים הללו ראו כנראה את הסרט ולא באים ל"עיר השמש" ולכן גם הסיוע לא מגיע. אנחנו הולכים ברחובות העיר והעוני מחריד. ילדים עם בטן נפוחה. אנשים גרים בתך שלוליות בוץ ביחד עם חזירים. ביוב פתוח. עליבות כללית שקשה לתאר. בדרך חלפו על פנינו חיילים ברזילאים בשכפ"צים ונשק עם ומחסנית בכלי. כמו בימי הכיבוש שלנו בלבנון. שו הדרך של האו"ם להלחם בעוני.
תחנה שלישית -פגישה עם יו"ר אגודת הדייגים – הלז מציין שהרעידה פגעה בענף וכי נפגעו ספינות ומבנים וגם הביקוש קטן. למרות זאת מסתבר שאגודת הדייגים היא גם משענת חברתית וכלכלית לחבריה. בין מקורןת ההכנסה של האגודה נמצא גם בית שימוש שהוקם על ידי הצלב האדום, לפני שנים שהאגודה גובה תשלום עבור השימוש בו. בקיצור הם הופכים "חרא" לכסף.
תחנה רביעית- האזור הכפרי- מסתבר שלסיטה סולה אזור כפרי ענק שמייצר רק 20% מהפוטנציאל שלו ושהיה יכול להאכיל את כל פורט או פרינס בלי טובות של ארגוני המזון. נסענו חצי שעה ב"דרכים לא דרכים" בדרך אנחנו עוצרים במחנות פליטים בלתי מוכרים שהפזורה הבדואית בישראל מהווה "סביון" לעומתם. לא מדובר באוהלים אלא בשקיות ניילון כגון אלו המחולקות חינם בסופרמרקטים אצלנו בארץ, הקשורים זה לזו ומונחים על מקלות עץ בצורה שבקושי מסוגלת לתת מחסה מהשמש ולחלוטין לא נותנות מענה לגשם. למחנות אלה לא הגיעו מים, מזון, רפואה , ציוד, שירותים אף לא ארגון סיוע אחד. הם מוזנחים לחלוטין. והתושבים חורים ואומרים כי הם רעבים.
בדרך חזרה מסיטה סולה הרגשתי לראשונה איך העוני והמצוקה חודרים לי לנשמה