האורז והפרח- סדנה למורי בית הספר במחנה רו דה בטימו

פורסם לראשונה ב-14 מרץ 2010‏

במסגרת העצמת המנהיגות המקומית על ידי משלחת "נתן" להאיטי נקבע הכלל הבא: קבוצה שפועלת למען הקהילה, אנו נשתדל לתגמל אותה על ידי הפיכתה לקבוצת עמיתים.
כך הדבר קורה עם קבוצות של מנקים, מנקות,ביטחון, מורים וכו..
המורים ב"רו דה בטימנט " מלמדים במשמרות של שעתיים וחצי באוהלים צבאיים ישנים כשהטמפרטורה הממוצעת מחוץ לאוהלים עומדת על 30 מעלות. בתום כל משמרת אנו פוגשים את הקבוצה שמלמדת בה לפגישה של חצי שעה. נועה יעקב עו"ס ואנכי.
הקבוצה כבר עברה מספר משלחות של נתן כל משלחת פועלת על פי סגנונה ,
מפגש ראשון:
היכרות- כל מורה מציג את עצמו בפנינו. ואנו את עצמנו. המורים והמנהל מספרים בעיקר על הרקע האקדמי שלהם ועל הוותק שלהם בחינוך. ומספר מילים על מצבם המשפחתי. הדברים מלמדים אותנו גם על כך שמדובר בקבוצת איכות וגם על קשיי היום יום של המורים כמי שחיים עם משפחותיהם באוהלים מאולתרים במחנה ביחד עם תלמידיהם. המורים עדיין לא משוחררים מספיק כדי לשתף אותנו בקשיים ברצונות ובתקוות.
מפגש שני - אנחנו מחליטים שצריך לחפש מתודולוגיה ש"תפתח" מעט את ליבם ומחשבותיהם של המורים והמנהל" אבל תשמר את הרצינות ומכובדות החשובה להם כל כך.
החלטנו להשתמש בסיפור/משל כTrigger לדיון פתוח יותר.
בחרנו במשל צלחת האורז והפרח.
להלן המשל: בארץ סין רחוקה התהלך לו בשוק של שנחאי כהן דת- איש קדוש יחף חסר כל. כף רגלו פוגעת במטבע זהב. הוא מחליף את מטבע הזהב לשני מטבעות כסף. במטבע האחת הוא קונה צלחת אורז. במטבע השניה הוא קונה פרח. אחד האנשים בשוק שואל/אומר. "איש קדוש אני מבין מדוע קנית את צלחת האורז, אך לאור מצבך הגופני מדוע בזבזת מטבע כסף על פרח?"
ענה לו הזקן: "האורז הוא כדי לחיות. ואילו הפרח הוא כדי שיהיה עבור מה לחיות!
ביקשנו ממורי בית הספר להתיחס לנמשל בהקשר לבית הספר שלהם. מיקדנו אותם בשאלה מהם הפרחים שאותם הם רוצים לבהביא לתלמידיהם בבית הספר?
עיני המורים ברקו וההתרגשות ניכרה בהם . לאט לאט ובעקבות דברי דיאדונה המנהל החלו להגיע תשובות מעניינות: מוסיקה, אומנות, כבוד הדדי, פטריוטיות (אחד המורים ציין בכאב שחלומו של כל תלמיד הוא לברוח מהר ככל הניתן מהאיטי) חינוך חברתי ועוד..
קצת מזכיר סוגיות שיכלו לעלות גם בחדר מורים בישראל. אבל בהקשר של האיטי המשקל הסגולי של של כל "פרח" כזה הוא רב. בסוף המפגש קמו בהתרגשות המורים לחצו לנו את הידיים וניכר היה שלתוך האוהל הרותח נכנס משב רוח קל אך חיוני. נכנסה מעט תקווה.