ילדים בהאיטי

פורסם לראשונה בפייסבוק 31 מרץ 2010‏



אני שומר את הנושאים הרגישים ביותר לסוף.
בהאיטי הסבל הוא הוא שקט.
למרות היכולת המופלאה של התושבים לשאת את סבלם ולהתמודד
עם הקשיים בגבורה הכאב והסבל נמצאים באויר.
הנושא הרגיש ביותר הוא הילדים.
במיוחד למי שהוא הורה בעצמו.
אני יכול לספר לכם סיפורים קשים ביותר ששמענו על הילדים באסון.
לא אעשה זאת כאן.
בכל זאת שתי תמונות שאני לוקח עמי.
תמונה ראשונה -רודי.
התרבות ההאיטיאנית ככלל היא תרבות מצוירת. בכל מקום ניתן לחזות באומנות הפלסטית ההאיטיאנית.
אחד הביטויים לתופעה זו הוא השימוש בציורי קיר ככלי שיווקי. בחלק גדול מהעסקים במיוחד בתחום המספרות, מכוני היופי, סוכנויות ביטוח ושלל עסקים שממוקדים באישיות הבעלים, ישנם ציורי קיר של בעל העסק על חזית החנות או המשרד.
על פי רוב מדובר בציורים מדויקים.
באחד הימים הראשונים לשהותנו בפורט או פרינס צילמתי את ההריסות של עסק שנקרא רודיס. מדובר בחזית של חנות הרוסה שנותרו ממנה רק קיר ועליו תמונה של ילד.
בכל פעם שאנו עוברים ליד החנות ההרוסה הזו אני מנסה לנחש של מי הציור?
של בעל הבית בצעירותו? של בנו? אולי מדובר בעסק הנותן שירותים לילדים? מספרה לילדים?
אולי התמונה היא של ילד בשם רודי?
מה עלה בגורלו של רודי?
דבר אחד ברור אם רודי ישב בתוך החנות בעת רעידת האדמה גורלו נחרץ. כמו גורלם של עשרות אלפי ילדים בהאיטי.

תמונה שנייה.
בית האסופים/יתומים.
באיזורי אסון ישנם מספר מקומות ששמם מייד מעורר אהדה. כזהו השם "בית יתומים". אגב לא מעט גופים בין לאומיים וגם ישראלים עושים שימוש במושג לטובת גיוס משאבים- אולי בהזדמנות ארחיב מעט על הנושא מעורר הסלידה הזה.
עם הזמן בהאיטי למדנו שחלק גדול מבתי היתומים הם למעשה בתי אסופים. כלומר חלק מהילדים אכן התייתמו מהוריהם. חלקם היו נטושים על ידי הוריהם עוד לפני רעידת האדמה והיו תחת השגחה של קרוב משפחה (דוד,דודה, אח, סבתא וכו..) שנספה באסון. חלקם ננטשו על ידי הוריהם לאחר האסון.
קשה לדעת גורלו של מי אומלל יותר. בכל אופן מדובר במקומות שבהם מרוכזים ילדים שאין להם כתובת אחרת בחיים.
בסנט מרי ישנו מן "בית יתומים" שכזה. מקום מופלא שהקימה אשה גדולה מהחיים, מורה לשעבר בשם מדאם ג'ורג'. היא אספה תחת חסותה עשרות ילדים בגילאים שונים משנה שנתיים ועד לגיל 12-13.
על מתחם בית הקברות של סנט מרי יושרה קרקע. נתרמו אוהלים על ידי ארגון צרפתי. וכל המחנה מחבק את המקום שולח מתנדבים ומסייע למדאם ג'ורג'.
גם משלחת נתן רתומה לעניין. הן בתחום חניכת צוות המטפלות (נועה העו"סית שלנו). והן על ידי מפגשים עם הילדים (שחף תמר ועינב).
לפני כשבוע הצטרפתי לשאר אנשי הצוות בביקור השבועי בבית היתומים.
הגעתי לאחר הליכה מתישה בשמש לביקור אצל אב הכנסייה האב ז'ק. ישבתי וצפיתי בחברי הצוות הצעירם ממני שעסקו בשלל משחקי נופש וקייטנה עם הילדים. אחת הילדות לא השתתפה בחגיגה.
עיניה היו עצובות. והיא הייתה אפאתית. תחילה חשבנו שהיא חולה אך לא נראה היה שזו הבעיה.
גם בעיניים לא מקצועיות ניכר היה שהעניין רגשי.
לקחת י את הפעוטה בידיי. הנחתי אותה על כתפי כפי שנהגתי לעשות עם בנותי כשהיו בגילה.
הרגשתי את ליבה הפועם.
פתאום חשתי במלוא העוצמה את הרעב שלה.
הרעב למגע לחום אנושי.
היא נצמדה אליי למשך שעה שלמה חשתי כאילו אני מעין בטריה שממנה היא שואבת כוח.
לאחר כשעה הילדה החלה לנוע והמבט על פניה התחיל להשתנות. לקחתי בלון וניפחתי אותו אל מול פניה.
לאחר מכן הכנסי בלון בתוך בלון. וניפחתי. הילדה החלה להגיב.
כשעזבנו את המקום ראיתי חיוך קטן בקצה פניה.
מראשי לא יכולתי להוציא את המחשבה שהעובדה שלא מדובר בבת שלי אלא בילדה האיטיאנית אלמונית
היא ענין של מקריות סטטיסטית שרירותית.
באותו רגע חשתי געגוע אז לבנות הנפלאות שלי רון וקסם.
אי שם בישראל הרחוקה.