הפועל תל-אביב בהאיטי

האיטי זימנה לנו כל מיני צרופים מעניינים ומוזרים.חלקם מקריים וחלקם מתוכננים. מי שיזדמן למתחם של רו דה בטימו שבו פועלת משלחת "נתן", בשעות אחר הצהריים עשוי לחשוב שהוא הוזה. עשרות בני נוער רודפים אחרי כדורי רגל. כולם לבושים בחולצות אדומות ועליהן הצבע האדום של הפועל ת"א.
כיצד הגיעו סמלי הפועל האיטי?
ובכן הסיפור הוא כזה. מזה כחצי שנה אני מקדם מיזם חברתי בשם "המודל הישראלי". מטרת המיזם היא להפוך את ישראל ליצואנית של "מוצרי טכנולוגיה חברתית" או במילים פשוטת יותר להציע לעולם הרחב מודלים חברתיים מצליחים מישראל. אחת העמותות שאני נמצא עמה בקשר לעניין זה היא "מפעלות חינוך וחברה" עמותה שנוסדה על ידי מי שהיו הבעלים של הפועל כתר ת"א (אורנשטיין, תאומים וסגול) שמחברת בין כדורגל לחינוך. על אף שפטרוני העמותה אינם מחזיקים עוד בבעלות על קבוצת הכדורגל, הקשר למותג "הפועל תל אביב" נשאר.
לפני כשלושה חודשים כשהתחלתי להתנדב במטה של "נתן" הייתה לי שיחה עם עודד בשן סמנכ"ל העמותה שהציע לשלוח נציג של העמותה להאיטי. בתחילה הרעיון נשמע לי הזוי. במחשבה שנייה אמרתי לעצמי שהעניין אינו מופרך. הרי הכדורגל מאוד פופולארי בהאיטי. המומחים של נתן לתחום הפסיכו-סוציאלי מדברים על כך שפעלתנות ולכידות קבוצתית מסיעות ל"חיסון" מפני פוסט טראומה. אז מדוע בעצם לא לנסות? אז הסתבר לי מעודד שיש כבר ניסיון חיובי של העמותה בהפעלת תוכניותיה כחלק מהתמודדות עם טראומת הקסאמים ב"עוטף עזה" ולעמותה ניסיון בין לאומי בארצות כגון רואנדה וירדן.
ובכן נפלה לידי הזדמנות לבחון את הרעיון של יצוא חברתי ב"זמן אמת".
לאחר קמפיין פנים ארגוני הצלחתי לשכנע את הנהלת "נתן" לצרף למשלחת 5 בראשותי נציג של "מפעלות חינוך וחברה".
למשלחת הצטרף רכז אשכול דרום של העמותה שחף פריפז. בדרכנו להאיטי סחבנו (כל ששת חברי המשלחת ) מעל 100 ק"ג של ציוד ספורט (כדורי רגל, חולצות, משאבות ועוד..)
שחף איתר מאמן מקומי וביחד עמו הקים "בית ספר לכדורגל" (על פי המודל של "מפעלות חינוך") המונה מעל 100 חניכים. לאחר שבועיים של חניכת המאמן המקומי ג'וני הוא הפך למאמן הראשי ושחף עבר לעמדת היועץ ומדריך של ג'וני.
שחף נמצא ברגעים אלה בדרכו לישראל. המודל של כדורגל וחינוך שפותח בארץ נשאר בהאיטי. בידיו בנאמנות של ג'וני. ייתכן ובהמשך ישוכפל מודל זה באמצעות ארגון "פרודב" המקומי לרחבי פורט או פרינס בירת האיטי.
מה ניתן ללמוד ממקרה זה על היכולת לייצא מודלים ישראלים לחו"ל?
האם ישאר זכר לפעילות הזו בהאיטי בעוד מספר חודשים?
האם זהו המדד להצלחה?
רק לעתיד פתרונות.

לפעמים ,ציפורן שחורה, היא מזל גדול

פורסם לראשונה בפייסבוק ב-4 באפריל 2010‏
מדובר בפוסט שפרסומו עוכב כדי לא להכביד על משפחתי ושאר מוקירי טובתי

לפני שיצאנו להאיטי הזהירו אותנו מפני סכנות אפשריות: רעידות משנה, יתוש ה"דנגה האיום" (שמעקיצתו מעטים שרדו), מלריה, כלבת, שוד ועוד...
אחריי שבועיים וחצי בהאיטי החששות נרגעו.
רעידות המשנה נעלמו כמעט לגמרי, יתוש ה"דנגה האיום" טרם הגיע לאזורנו,התפרצות המלריה עליה הוכרז ממש ביום יצאתנו התגלתה כאזהרת שווא וכמוה גם הכלבת.
הפשע שאמנם קיים קיים בהאיטי נראה לנו רחוק מתמיד. אנו מגלים שההאיטיאנים, במיוחד אלה בקרבתנו הם אנשים נוחים, הגונים וממושמעים. אנו מרגישים נוח להשאיר בקרבתם חפצי ערך וכסף מזומן ועד כה לא נגנב מאיתנו דבר.
ביום שלישי הגיעה מריז קידר מייסדת ארגון "פרודב" שמסייע רבות למחנות שבהם אנו פועלים,לפגישה עם האב ז'ק וצוות ההנהלה של בית הספר בסנט מרי. במהלך המפגש סיפר האב ז'ק שפינוי הריסות בית הספר המקורי בסנט מרי שנהרס ברעידת האדמה , כמעט והושלם. גן הילדים שהיה במתחם בית הספר לא נפגע כלל ושבדעתו להעבירו למבנהו המקורי.
למחרת בביקורי בסנט מרי החלטתי לערוך ביקור במבנה שהשתמר.
בעודי פוסע בין ההריסות של בית הספר חשתי פתאום בכאב חד באגודל ידי השמאלית.
תחושת הכאב קדמה להבנת המקור לכאב.
הייתה זו אבן במשקל של כ-חצי ק"ג.
ככל הנראה הייתה זו "אבן טועה" שהושלכה לעבר משאית המפנה את הריסות בית הספר והרחיקה עוף.
הכאב היה קשה מנשוא. ראייתי הלכה והיטשטשה. רגלי כבדו וכמוהם גם כתפיי.
הרגשתי שאני עומד להתעלף.
חצי ק"מ הפרידו ביני לבין הכנסייה. במהלך של כ-15-20 דקות נעתי לכוון. בכל פעם פוסע מספר צעדים ו"נשפך" על הקרקע. הכאב שהתרכז בציפורן האגודל נדמה היה לי ככאב של ברזל מלובן המוחדר למקום. בהגיעי לכנסיה בכוחות אחרונים,הבחינה בי מרי אלין מנהלת בית הספר ששפכה על ראשי בקבוק מים מינרליים (יקר ערך בהאיטי). מרגע זה החל תהליך ההתאוששות שלקח כשעה.
בדרך חזרה לדירת המגורים שלנו, עברו בראשי "תסריטים" קשים.
מה היה קורה לו פגעה האבן בעין שלי? בראשי?, בעורק הצוואר?
מי בכלל היה מוצא אותי בזמן בין הריסות בית הספר?
תוך כדי כתיבת שורות אלה אני מתבונן באגודל יד שמאל. מתמקד בציפורן האגודל שהשחירה כאילו כדי להניף לעברי "דגל שחור" שמשמעותו: האיטי מקום מסוכן!

ילדים בהאיטי

פורסם לראשונה בפייסבוק 31 מרץ 2010‏



אני שומר את הנושאים הרגישים ביותר לסוף.
בהאיטי הסבל הוא הוא שקט.
למרות היכולת המופלאה של התושבים לשאת את סבלם ולהתמודד
עם הקשיים בגבורה הכאב והסבל נמצאים באויר.
הנושא הרגיש ביותר הוא הילדים.
במיוחד למי שהוא הורה בעצמו.
אני יכול לספר לכם סיפורים קשים ביותר ששמענו על הילדים באסון.
לא אעשה זאת כאן.
בכל זאת שתי תמונות שאני לוקח עמי.
תמונה ראשונה -רודי.
התרבות ההאיטיאנית ככלל היא תרבות מצוירת. בכל מקום ניתן לחזות באומנות הפלסטית ההאיטיאנית.
אחד הביטויים לתופעה זו הוא השימוש בציורי קיר ככלי שיווקי. בחלק גדול מהעסקים במיוחד בתחום המספרות, מכוני היופי, סוכנויות ביטוח ושלל עסקים שממוקדים באישיות הבעלים, ישנם ציורי קיר של בעל העסק על חזית החנות או המשרד.
על פי רוב מדובר בציורים מדויקים.
באחד הימים הראשונים לשהותנו בפורט או פרינס צילמתי את ההריסות של עסק שנקרא רודיס. מדובר בחזית של חנות הרוסה שנותרו ממנה רק קיר ועליו תמונה של ילד.
בכל פעם שאנו עוברים ליד החנות ההרוסה הזו אני מנסה לנחש של מי הציור?
של בעל הבית בצעירותו? של בנו? אולי מדובר בעסק הנותן שירותים לילדים? מספרה לילדים?
אולי התמונה היא של ילד בשם רודי?
מה עלה בגורלו של רודי?
דבר אחד ברור אם רודי ישב בתוך החנות בעת רעידת האדמה גורלו נחרץ. כמו גורלם של עשרות אלפי ילדים בהאיטי.

תמונה שנייה.
בית האסופים/יתומים.
באיזורי אסון ישנם מספר מקומות ששמם מייד מעורר אהדה. כזהו השם "בית יתומים". אגב לא מעט גופים בין לאומיים וגם ישראלים עושים שימוש במושג לטובת גיוס משאבים- אולי בהזדמנות ארחיב מעט על הנושא מעורר הסלידה הזה.
עם הזמן בהאיטי למדנו שחלק גדול מבתי היתומים הם למעשה בתי אסופים. כלומר חלק מהילדים אכן התייתמו מהוריהם. חלקם היו נטושים על ידי הוריהם עוד לפני רעידת האדמה והיו תחת השגחה של קרוב משפחה (דוד,דודה, אח, סבתא וכו..) שנספה באסון. חלקם ננטשו על ידי הוריהם לאחר האסון.
קשה לדעת גורלו של מי אומלל יותר. בכל אופן מדובר במקומות שבהם מרוכזים ילדים שאין להם כתובת אחרת בחיים.
בסנט מרי ישנו מן "בית יתומים" שכזה. מקום מופלא שהקימה אשה גדולה מהחיים, מורה לשעבר בשם מדאם ג'ורג'. היא אספה תחת חסותה עשרות ילדים בגילאים שונים משנה שנתיים ועד לגיל 12-13.
על מתחם בית הקברות של סנט מרי יושרה קרקע. נתרמו אוהלים על ידי ארגון צרפתי. וכל המחנה מחבק את המקום שולח מתנדבים ומסייע למדאם ג'ורג'.
גם משלחת נתן רתומה לעניין. הן בתחום חניכת צוות המטפלות (נועה העו"סית שלנו). והן על ידי מפגשים עם הילדים (שחף תמר ועינב).
לפני כשבוע הצטרפתי לשאר אנשי הצוות בביקור השבועי בבית היתומים.
הגעתי לאחר הליכה מתישה בשמש לביקור אצל אב הכנסייה האב ז'ק. ישבתי וצפיתי בחברי הצוות הצעירם ממני שעסקו בשלל משחקי נופש וקייטנה עם הילדים. אחת הילדות לא השתתפה בחגיגה.
עיניה היו עצובות. והיא הייתה אפאתית. תחילה חשבנו שהיא חולה אך לא נראה היה שזו הבעיה.
גם בעיניים לא מקצועיות ניכר היה שהעניין רגשי.
לקחת י את הפעוטה בידיי. הנחתי אותה על כתפי כפי שנהגתי לעשות עם בנותי כשהיו בגילה.
הרגשתי את ליבה הפועם.
פתאום חשתי במלוא העוצמה את הרעב שלה.
הרעב למגע לחום אנושי.
היא נצמדה אליי למשך שעה שלמה חשתי כאילו אני מעין בטריה שממנה היא שואבת כוח.
לאחר כשעה הילדה החלה לנוע והמבט על פניה התחיל להשתנות. לקחתי בלון וניפחתי אותו אל מול פניה.
לאחר מכן הכנסי בלון בתוך בלון. וניפחתי. הילדה החלה להגיב.
כשעזבנו את המקום ראיתי חיוך קטן בקצה פניה.
מראשי לא יכולתי להוציא את המחשבה שהעובדה שלא מדובר בבת שלי אלא בילדה האיטיאנית אלמונית
היא ענין של מקריות סטטיסטית שרירותית.
באותו רגע חשתי געגוע אז לבנות הנפלאות שלי רון וקסם.
אי שם בישראל הרחוקה.

מעבדות לחירות- יהודים והאיטיאנים

פורסם לראשונה ב- 29 מרץ 2010‏


8 שעות לפני הסדר אצלנו בהאיטי ובזמן שבית ישראל מסב לסדר אני מוצא זמן לערוך השוואה בין עם ישראל והעם ההאיטיאני.
המשותף לשני העמים הוא העובדה שרגע כינונם הוא רגע שחרורם מעבדות. עבדות מצרים ועבדות צרפת.
אין ככל הנראה עוד עמים בתקופה העתיקה או בתקופה המודרנית שהצליחו בכוחות עצמם לצאת כך מעבדות לחירות.
משותף לשני העמים גם הסבל שאחרי רגע השחרור. בתקופה המודרנית סבלו היהודים רדיפות, מצוקות שואה ומלחמות.
ההאיטויאנים גם הם סבלו מלחמות, בעיקר מלחמות פנימיות ואסונות טבע מכל הסוגים שנורא שבהם הוא רעידת האדמה האחרונה בה ניספו כ-250,000 אנשים (יש מי שחושב שגם מספר זה נמוך מהמספר האמיתי).
עד כאן הדומה.
אבל חובה עלינו הישראלים לזכור את ההבדל.
אנו חיים בחברת שפע. דמוקרטית. פה ושם מלחמות אך סך הכל איכות חיים מהגבוהות בעולם.
ואילו מרבית אנשי האיטי גרים במדינה הרוסה ,ענייה , לא יציבה ותוחלת החיים של התושבים כאן נעה סביב גיל 50 שנה.
בישראל לצורך השוואה תוחלת החיים נעה סביב 80 שנה.
בחג החירות הנוכחי ולקראת יום העצמאות טוב שנקדיש מספר רגעים למה שמכונה "הכרת טוב".
ולא נשכח לשמור מעט מקום בלב, בכיס ובמעשים לאלה שגורלם שפר פחות.
חג פסח שמח!

.סיטה סולה – "עיר השמש"

פורסםלראשונה בפייסבוק ב- 28 מרץ 2010‏

שרונה הביאה לנו בשבוע הראשון לשהותנו את הסרט "הרוחות של סיטה סולה".
מדובר בדוקו -דרמה שצולמה בסיטה סולה לפני כ-6 שנים.
סיטה סולה היא עיירה /שכונה שהוקמה בפרוט או פרינס על חוף הים והפכה ברבות השנים לשכונת עוני מוזנחת. ארסטיד הכומר הצדקן שנבחר כנשיא האיטי והחליף את שלטון הגנרלים סיפק לתושבי השכונה נשק והפך את הכנופיות שלה למעין צבא סודי שביצע עבורו חיסולים וטרור פוליטי.
הסרט מתאר את מלחמת הכנופיות ואת סופם הטראגי של גיבוריו מנהיגי המקום שכונה בסרט "המתחם המיושב המסוכן ביותר בכדור הארץ המערבי".
בהשתלמות התקשורת (ראו פוסט קודם) פגשנו את סבינה יהודיה צעירה קטנת קומה וחייכנית, שבגיל 21 יש לה ניסיון בארצות מתפתחות ואיזורי מצוקה בעולם ,שאין לאנשים ותיקים בתחום. היא שייכת לעמותה הממפה בטכנולוגיית JPS מחנות פליטים בלתי מוכרים (ישנם כנראה עשרות ואולי אף מאות מחנות כאלה). היא הפכה בחודשים האחרונים ליקירת סיטה סולה. היא הזמינה אותנו לבקר.
לטענתה המקום כבר לא מסוכן כמו בעבר (האמריקאים ביצעו חיסולים ממוקדים של מנהיגי הכנופיות) ובכל מקרה הוא מסוכן רק לתושביו.
הבעיה לטענתה היא שהדימוי של השכונה שנוצר בין היתר בשל הסרט המפורסם גורם לכך שלפני וגם אחרי רעידת האדמה המקום מוזנח על ידי השלטונות וגם על ידי ארגוני הסיוע של האו"ם והארגונים הבין לאומיים האחרים.
אזרנו אומץ ויצאנו לדרך אל סיטה סולה.
תחנה ראשונה בביקור – תחנת הרדיו על שם בוקמן. מדובר בתחנת רדיו מאולתרת בעלת רייטינג של 150,00 מאזינים מדיי יום. מדובר בעצם באמצעי התקשורת היעיל היחידי להעברת מסרים לתושבי המחנה. מנהלי הרדיו, חבריה של סבינה מארחים אותנו. הם מספרים כי סיטה סולה מנוהלת בפועל על ידי ועדים מקומיים נבחרים המיוצגים במעין פרלמנט. למעשה העיירה כולה היא מעין "מדינה בתוך מדינה". אנחנו הולכים ברחובות , בלי פחד. התושבים מקבלים אותנו בסבר פנים יפות. בדרך נתקלים בקבוצת פועלי ניקיון שיצאו להפסקה ומנצלים אותה לריקודים בסגנון לטיני לקולו של רדיו טייפ. מנהלי הרדיו מספרים לנו שרבים ממאזיניהם סובלים מטראומות קשות וכי מעט אנשי המקצוע שפעילים במחנה זקוקים נואשות לסיוע מן החוץ.
תחנה שניה- מרכז חלוקת מזון לילדים. שם אנו מבינים שמאות אלפי ילדים אינם זוכים כמעט לכל סיוע בין לאומי. בכל סיטה סולה על 400,000 תושביה ישנם 10 אוהלים של יוניסף המשמשים בד"כ לחינוך ואילו במחנה רו דה בטימו שלנו שבו 4,000 תושבים יבלבד יש 5 אוהלים כאלה. הסיבה לכך היא שהאו"ם אינו מקיים מגע ישיר עם התושבים אלא רק בתיווך ארגוני סיוע בין לאומיים כמונו. הארגונים הללו ראו כנראה את הסרט ולא באים ל"עיר השמש" ולכן גם הסיוע לא מגיע. אנחנו הולכים ברחובות העיר והעוני מחריד. ילדים עם בטן נפוחה. אנשים גרים בתך שלוליות בוץ ביחד עם חזירים. ביוב פתוח. עליבות כללית שקשה לתאר. בדרך חלפו על פנינו חיילים ברזילאים בשכפ"צים ונשק עם ומחסנית בכלי. כמו בימי הכיבוש שלנו בלבנון. שו הדרך של האו"ם להלחם בעוני.
תחנה שלישית -פגישה עם יו"ר אגודת הדייגים – הלז מציין שהרעידה פגעה בענף וכי נפגעו ספינות ומבנים וגם הביקוש קטן. למרות זאת מסתבר שאגודת הדייגים היא גם משענת חברתית וכלכלית לחבריה. בין מקורןת ההכנסה של האגודה נמצא גם בית שימוש שהוקם על ידי הצלב האדום, לפני שנים שהאגודה גובה תשלום עבור השימוש בו. בקיצור הם הופכים "חרא" לכסף.
תחנה רביעית- האזור הכפרי- מסתבר שלסיטה סולה אזור כפרי ענק שמייצר רק 20% מהפוטנציאל שלו ושהיה יכול להאכיל את כל פורט או פרינס בלי טובות של ארגוני המזון. נסענו חצי שעה ב"דרכים לא דרכים" בדרך אנחנו עוצרים במחנות פליטים בלתי מוכרים שהפזורה הבדואית בישראל מהווה "סביון" לעומתם. לא מדובר באוהלים אלא בשקיות ניילון כגון אלו המחולקות חינם בסופרמרקטים אצלנו בארץ, הקשורים זה לזו ומונחים על מקלות עץ בצורה שבקושי מסוגלת לתת מחסה מהשמש ולחלוטין לא נותנות מענה לגשם. למחנות אלה לא הגיעו מים, מזון, רפואה , ציוד, שירותים אף לא ארגון סיוע אחד. הם מוזנחים לחלוטין. והתושבים חורים ואומרים כי הם רעבים.
בדרך חזרה מסיטה סולה הרגשתי לראשונה איך העוני והמצוקה חודרים לי לנשמה

תקשורת חברתית – הפעם מילה טובה

פורסם לראשונ בפייסבוק ב- 28 מרץ 2010‏

תמר אשת יחסי הציבור של נתן וגם עיתונאית מטעם סוכנות הידיעות של האו"ם חברת המשלחת שלנו, הוזמנה לסדנא בפטיט גריאוב עיירה במרחק שעתיים נסיעה מפורט או פרינס. בסדנא כך נאמר ישתתפו גם מספר ארגוני סיוע. החלטתי להצטרף.
מארגן האירוע גיום הציע לנו להצטרף להסעה שלו. התנאי שלו שנהיה ב 5:00 בפתח מסעדה ידועה בפצ'ונוויל (שכונת העשירים של פורט או פרינס). נקודת המפגש , כמה מוזר באותו מקום בדיוק שממנו נחטפו שתי עובדות סיוע פני כשבועיים (שוחררו בינתיים). מגיעים למקום . חושך מצרים. כל השערים סגורים. נהג המונית שלנו כבר רוצה לנסוע לדרכו, ואנחנו מתחילים לחשוב שאולי אנחנו הקורבן הבא של החוטפים המעושרים (קיבלו כנראה כופר). ואז נוצר קשר עם גיום . נפתח השער ואנחנו הגענו לחוף מבטחים.
עלינו לרכב. איתנו במכונית. גיום נציג של עמותה בין לאומית שמתמחה בפיתוח אמצעי תקשורת בקהילות העולם הבלתי מפותח ובאיזורי אסון. גיום צרפתי בלונדיני, גבוהה קצין ימיה לשעבר בחיל הים הצרפתי מהווה אטרקציה לנשים ברכב הכוללות מלבד את תמר, את סראן עיתנואית מהעיתון הצרפתי ליברסיון, שבתפקידה האחרון סיקרה את נושא האופנה ואת סגנונות החיים בצרפת (סגנון חיים = בד"כ איך חיים העשירים) ההסבה הרדיקאלית לכתבת המדווחת מהאסון בהאיטי מקורה ככל הנראה בעובדה שסראן היא ילידת חוף השנהב. הנוסעת השלישית ברכב היא סבינה. בחורה יהודיה בת 21 מבוסטון שהספיקה כבר בחייה לעסוק בגיל 17 בהברחת תרופות לרפובליקה הדומיניקאנית, לחיות במחנות פליטים באפריקה וכיום מבלה את רוב זמנה בעיירה סיטה סולה ("עיר השמש") שהוגדרה עדל לאחרונה כמתחם המאוכלס המסוכן ביותר בכדור הארץ המערבי. על סבינה ועל ביקורנו בסיטה סולה (כן גם אנחנו ביקרנו שם) אספר באחד הפוסטים הבאים.
נוסע נוסף ,שלצערי איני זוכר את שמו ,הוא פעיל בתחנת רדיו או טלוויזיה מקומית בפורט אן פרינס.
אחרי שעתיים הגענו ליעדנו. הסדנא מוקמה בסוג של אולם חתונות/מועדון לילה הניצב על גדות הים. מקום די חביב מלבד היותו בלתי ממוזג בעליל ובעל סדקים ארוכים ועמוקים ברצפתו וקירותיו.
לאחר כשעה מגיעים מרבית המוזמנים. כ-20 אנשי תקשורת האיטיאנים רובם מתחנות רדיו מקומיות. מספר עיתנואים מערביים (תמר וסראן) ומספר נציגי ארגונים חברתיים וסוכנויות או"ם.
במשך שעות אין קץ התדיינו להם המשתתפים ביניהם בקריאולית (ואנחנו עשינו תנועות של מקשיבים על אף בקיאותנו האפסית, בשפה) למעשה נוצרה בפעם הראשונה האפשרות של ארגוני הסיוע להיעזר באמצעי התקשורת המקומיים לעדכון והפעלת האוכלוסייה המקומית. נוצרה גם הזדמנות לאמצעי התקשורת להבין טוב יותר את האפשרויות הגלומות בארגוני סיוע בין לאומיים ולהתחבר למקורות מידע חשובים שהיו זמינים אך בלתי ידועים להם.
כמה פשוט כמה חכם וכמה נדיר בהאיטי של ימינו.
על Internews הארגון של גיום מארגן הסדנא ניתן לקרוא בקישור הבא :
http://www.internews.org/InfoSavesLives/haiti_partners.shtm

סדנת מנהיגות לארגון ה- AZN - כ- 18 משתתפים בחדר 3X3 מטר

פורסם לראשונה ב 22 מרץ 2010‏

כששמעו חברי ה-AZN שאני מעביר סדנאות מנהיגות בארץ הם ביקשו ממני לעביר סדנה כזו גם להם.
כזכור הארגון המדובר הוא המנהל את מחנה רו דה בטימו.
הארגון הוקם על ידי צעיר כריזמתי בשם זאן פייר ז'ראר (הבחור עם הפנים אלינו בתמונה) לפני כ-4 שנים לאחר שעבר בעצמו סדנת העצמהבאחד מארגוני זכויות האזרח בהאיטי.
לאחר רעידת האדמה הוקמה ועדה עממית שהתבססה על חברי הארגון ונציגים נוספים של התושבים
לניהול המאהל והשכונה בעת המשבר.
לאחר פגישה עם דניאל (הבחור עם הגב אלינו בתמונה) סוכם שהסדנה תתקיים ביום ראשון בבוקר לאחר התפילה בכנסייה.
המקום שנקבע היה משרד הארגון שגודלו 9 מטרים מרובעים.
מהלך הסדנא.
היכרות- כל אחד מציג את שמו ואת תפקידו ושם של מנהיג נערץ. שמות המנהיגים: אובאמה,פידל קסטרו,ג'ורג' בוש, ביבי דוק דובליה, ארסטיד, צ'ה גברה, מורים בית הספר, אמא, ישו, מרטין לותר קינג, שרון קרונפלד (מנהלת המשלחת הקודמת) ועוד...מהשמות של המנהיגים ניתן ללמוד על חופש ופלורליזם מחשבתי. מבלי לפרט את ההיסטוריה של האיטי ניתן לומר שמי שמעריץ את ג'ורג בוש לדוגמא אינו יכול להעריץ את ארסטיד.
לאחר מכן תרגיל "לספור עד עשר" שבו המשתתפים מתבקשים לספור בקול רם עד 10 . בכל פעם שיותר מאדם אחד אומר ספרה ביחד עם אחר מתחילים מהתחלה. המשתתפים מתבקשים לספור באופן ספונטאני ולא "לעשות סדר". הקבוצה מתקשה לספור עד 10
דיון - מדוע לא הצליחו לספור עד עשר? תשובה צריך מי שיעשה סדר? במיוחד כשיש עודף מוטיבציה
המנהיג הוא זה שעוזר לארגן את פעילות הקבוצה.
תרגיל העפרון. מתחלקים לזוגות כל זוג מתבקש לאחוז עפרון מחודד כשכל אחד מתחבר לעפרון באמצעות האצבע המורה בלבד. אסור להפיל את העפרון. מתחלקים למוביל ומובל. מאני מוציא את החברים לרחוב. התושבים מסתכלים עליהם כאילו יצאו בזה הרגע ממוסד פסיכיאטרי. למנהיגים שלי לא איכפת.
חוזרים לחדר. דיון על מהיגות. מוביל מובל. עכשיו מחלפים. אני מוסיף עוד עיפרון לכל זוג. העניין נעשה יותר מסובך אך החברים מצליחים במשימה.
חוזרים לחדר. דיון. הגדרת מנהיגות כהשפעה
סיכום.
הפסקה
חלק שני כל אחד לפי תורו מספר על האנשים עליהם הוא צריך להשפיע: חברי ארגון, תושבים, אמצעי תקשורת, בני נוער , האו"ם וכו...
לאחר מכן אני מציג להם מודל "שירות לקוחות".
4 אפשרויות
1. תושבים לא מצפים לא מקבלים-בסדר
2. תושבים מצפים לא מקבלים- לא טוב
3. תושבים מצפים וגם מקבלים- טוב
4. תושבים לא מצפים אבל מקבלים יותר ממה שציפו- מצויין!
החכמה להזהר מ- 2 ולחתור כל הזמן ל-4
מתחלקים לקבוצות. מתרגלים את המודל.

לסיום סיפור/חידה: על מלך שהיו לו שלשיית תאומים זהים. אחד קיבל מראה שרואים בה כל דבר על פני העולם. השני סוס שמגיע לכל מקום השלישי תפוח שאם אוכלים את כולו מחלימים מכל מחלה.
האח הראשון מזהה נסיכה גוססת .שלשת האחים טסים על גבי הסוס אליה. השלישי נותן לה את התפוח.
היא מתעוררת לחיים ומתאהבת באחים.
במי תבחר שהרי הם זהים למראה?
באח עם המראה שגילה אותה?
באח עם הסוס שהביא אותם בזמן אליה?
באח עם התפוח שריפא אותה?

החברים מנהלים דיון סוער
בסוף מתגלה התשובה : האח עם התפוח מכיוון שהוא נתן את המתנה שלו לו ולא נותר לו דבר ממתנת המלך.
הנמשל הוא הזמן שמתנדבים נותנים. מתנדבים כמו ה-AZN
סוף...
בדרך חזרה אמרה לי שרונה שעזרה במלאכת התרגום כי לדעתה יכלו החברים להשאר עוד שעות בסדנא.
אני אמרתי ... הייתי מתקשה להמשיך את הסדנא בחדר הלא ממוזג (30+ מעלות)
אבל מה לעשות. אני לא עשוי מהחומר שממנו עשויים מנהיגים האיטיאנים צעירים.

הדילמות של האב ז'ק

.פורסם לראשונה בפייסבוק ב- 20 מרץ 2010‏

המחנה הראשון אליו הגיעה המשלחת הראשונה של נתן בהאיטי היה בתוך ומסביב למתחם של כנסיית סנט מרי. המתחם נבנה על גבעה פסטורלית ויפה מעל לאחד הפרברים של פורט או פרינס. המתחם המדובר בימים רגילים , לפני רעידת האדמה, כלל כנסיה מרפאה בית ספר, מדרשה לנזירות. מעין מרכז קהילתי דתי מיסודה של צדיקה האיטינית עם קשרים ברפובליקה הדומיניקאנית.
ליד המתחם מתקיים לו כפר/שכונת עוני קטנה שמקיימת יחסי גומלין טובים עם הכנסייה.
בראש הכנסייה עומד האב ז'ק כומר קתולי ממוצא קנדי.
ביום רעידת האדמה נהרס חלק מהמתחם הכנסייתי. אך בחלקו הגדול הוא נשאר שלם.
בנס גדול ניצלו מאות ילדי בית הספר שסיימו את לימודיהם שעה קלה לפי הרעידה. מספר ילדים ששהו בבניין מעבר לשעות הלימודים נספו.
לאחר הרעידה נהרו אלפי תושבים מהכפר ומהסביבה והקימו בצמוד לכנסיה מחנות אוהלים מאולתרים. משלחות "נתן" הראשונות סייעו בימים שלאחר הרעידה בתחום הרפואי הפסיכולוגי והקהילתי. שיטת העבודה הייחודית של "נתן" מתאפיינת בכך ש"נתן" אינו לוקח כארגון אחריות על הקהילה אלא מעצים את מנהיגיה. במקרה שלנו את המנהיגות הכנסייתית.
גולת הכותרת של עבודתנו בנתן הייתה הסיוע בהקמת בית ספר מאולתר לילדי המחנה והכפר. המשלחת הצליחה לגייס מספר אוהלים שהשאיר צה"ל בידיו של ארגון חברתי מקומי בשם פרודב.
בעידודנו חזרו המנהלת וחלק גדול מצוות המורים של בית הספר שנהרס ומורים נוספים להפעיל בהתנדבות את בית הספר.
בית הספר החל לפעול על פי הנורמות וכללים ההאיטיאנים. כ-700-800 תלמידים זכו ללמוד בשתי משמרות המופעלות על ידי צוות של 42 מורים.
למורים היה קשה מאוד ללמד מחד גיסא ולדאוג לפרנסת משפחתם מאידך גיסא.
אנשי "נתן" שיצרו בינתיים קשרים טובים עם ארגון פרודב שבראשות מריז ודניאל קידר (שרת התיירות לשעבר של האיטי הנשואה לאיש עסקים ממצא ישראלי) חיברו בין האב ז'ק לבין ארגון פרודב שהסכים לממן משכורות מינימום ל 22 מורים בדומה לסכום של המימון בבית הספר השני שאליו אנו קשורים ב"רו דה בטימו".
והנה האב ז'ק שקיבל לידיו את התרומה של פרודב נדרש להחליט כיצד לחלק את הכסף.
האם לתת משכורת רעב לכל 42 המורים
האם לתת רק ל-22 מורים ולשחרר את שאר המורים?
כיצד יבחרו המורים שישארו ואלו שיעזבו?
האב ז'ק החליט לשחרר את מחצית המורים, לתת בידם פיצויים, ולשלם בשבוע הראשון למורים שנשארו סכום הנמוך מזה של הנשארים?
הפתרון שנבחר על אף שהוא יצר צדק יחסי גרם להתמרמרות הן אצל המורים שנשארו ללמד והן אצל אלה שנדרשו לעזוב.
בימים אלה מנסה האב ז'ק להרגיע את הרוחות ונראה שבסופו של יום הדבר יצלח.
אבל הנה הדילמה: האם המשכורות למורים עזרו או הקשו?
האם עכשיו מצבם של התלמידים השתפר? הרי כעת מלמדים אותם 22 מורים במקום 42?
ומצד שני לולא המשכורות האם יכלו המורים להחזיק מעמד לאורך זמן ללא משכורת?
אלו הן חלק מהדילמות של האב ז'ק
ואנחנו אנשי הסיוע מישראל מה תפקידנו במצב זה?

אנתרופולוגיה של בירוקרטיה- מבט מבפנים על הבירוקרטיה של סיוע באזורי אסון

.
פורסם לראשונה בפיסבוקב- 18 מרץ 2010‏

רו דה בטימו הוא מחנה הניצולים העקרי שלנו. מחנה זה מבוסס על שכונת עוני בפרברי פורט או פרינס שחלק גדול מתושביה עברו לגור במחנה אוהלים מכיוון שבתיהם נהרסו או מכיוון שבתיהם ניזוקו באופן כזה שכל רעידת אדמה נוספת עלולה למוטט אותם.
את המחנה מנהלת קבוצה של צעירים בשם AZN שקמה לפני כ-4 שנים כקבוצת העצמה חברתית שמטרתה לשפר את השירותים החברתיים והחינוכיים באזור.
חברי ה-AZN והתושבים עצמם מתלוננים על מחסור באספקת מזון . לטענתם חלוקת המזון המתרחשת דרך קבע פעמיים בשבוע במרכז העיר לא הגיעה אליהם.
האו"ם אחראי על אספקת המזון בהאיטי. הוא מיפה את כוחם של ארגונים בין לאומיים גדולים לטפל בחלוק המזון באזורים תחת אחריותם.
המשלחת הקודמת של נתן איתרה את International World Vision כארגון האחראי על אזורנו. הם החלו לפעול לרישום המחנה אך הקשר נותק ואספקה אינה מגיעה.
החלטתי לחדש את הקשר. באו"ם מתקיימים דרך קבע ישיבות תיאום בתחומים שונים כולל תחום המזון. נסעתי לאו"ם לישיבה היומית של ה- Food Cluster. בדרכי לישיבה ראיתי את אחד מאנשי ה- International World Vision בישבה עם עובד או"ם כלשהו. הצגתי עצמי וביקשתי עזרה. איש הארגון אדם בשם מנואל הסכים להתפנות אליי. הוא שאל אותי כיצד אני יודע המחנה תחת אחריות ארגונו. אמרתי לו שהדבר הוברר כבר על ידי קודמיי. כמובן שהתשובה לא סיפקה אותו. הוא ביקש לדעת היכן המחנה.
כאן הרגע לגלות שאף אחד מאיתנו במשלחת הנוכחית ובקודמת לא יודע למקם את המחנה על המפה. גם אין בנמצא מפות מעודכנות.אנחנו מגיעים אל המחנה תמיד בעזרת נהגנו הנאמן מריו. הוא מגיע למקום בכל פעם בדרך אחרת בהתאם לפקקי התנועה.התקשרתי למריו וחיברתי אותו למנואל. מנואל ומריו ניהלו שיחה של רבע שעה שבסופה מנואל התייאש. מריו לא יודע את כתובת המחנה. למעשה אין כנראה כתובת למחנה המאולתר שלנו. התקשרתי לחברי ה-AZN המנהלים את המחנה (לא מורשים להכנס למחנה האו"ם)
גם הם לא הצליחו להסביר למנואל את מיקום המחנה. התקשרתי לשרונה (ישראלית בתו של אייבי נתן שמסייעת לנו רבות בתרגום והבנת התרבות של האיטי). גם שרונה לא ידעת להסביר. שרונה מפנה אותנו לבעלה מנו יליד האיטי ושוטר לשעבר. מנו לא עונה בטלפון. מנואל מתייאש ונוסע לפגישתו הבאה מחוץ למחנה האו"ם.
מנסים טקטיקה חדשה. ניגשנו לאחראי ל חלוקת המזון במחנה השני שלנו סנט מרי . קיבלנו ממנו את הכותבת של מרכז International World Vision בעיר. למחרת נסעתי עם שני נציגים של ה- AZN למשרדים. נתקענו בפקק של שעתיים. הגענו למרכז. במרכז הסבירו לנו שהם מרכז חלוקה ושעלינו לנסוע למשרדים. נסענו למשרדים לפגוש את גברת אוולין דגלס.. עוד שעה בפקקי תנועה. מצאנו את המשרדים. לא מוכנים לתת לנו להכנס. נתתי כרטיס ביקור שלי. הסכימו שרק אני אכנס. הגברת דגלס איננה תחזור עוד מספר שעות.
החלטתי להתקשר שוב למנואל מהאו"ם אחרי שביררתי שהחברים יודעים לתת את כתובת המחנה.
מנואל שכנראה הצטער שנתן לי את מספר הטלפון הנייד שלו, הבין שלא נפסיק לשגע אותו עד שייתן לנו פתרון. מנואל מזמין אותנו להגיע תוך חצי שעה למשרדו שליד מחנה האו"ם. מריו עבר לנוהל של "נהג שודים" נהיגה מטורפת בשבילים צדדיים, ביצות ביוב, ערימת זבל ואבנים הביאה אותנו בדיוק בזמן למנואל. מנואל מנחה אותנו להגיע לשער הברזל של מרכז המזון עליו הוא אחראי. אנחנו עוברים שלשה שומרים חמושים ושערי ברזל. אדם קשוח וחמוש מלווה אותנו לחדרו של מנואל. מנואל מתחקר את קלווין איש ה-AZN שהתלווה אליי אודות המחנה ומגלה שבעצם כבר נעשתה פעם חלוקת מזון באזור. החלוקה נעשתה בתיווך של ארגון מקומי אחר (כנראה מתחרה של ה-AZN) קלווין מסביר שרק חלק מהתושבים הזכאים למזון קיבלו אספקה. מנואל משתכנע שיש לנו קייס ומסביר את הנוהל. מזון מחולק לתושבים ולא לארגונים. ארגונים יכולים להגיש בקשה לועדה משותפת לעירייה
ול International World Vision שצריכה לאשר את האספקה לתושבים (רק לילדים ,זקנים, חולים, נשים בהריון) הוא מסביר לנו שאיש המפתח הוא פקיד בשם אנגלאד. אנחנו יוצאים בדרך חזרה למחנה. אני מבקש מהחברים להתקשר לאנגלאד ולקבוע עמו פגישה. משיגים את אנגלאד. אנגלאד מתעקש לדבר איתי. הוא מודיע שהיום פרץ סכסוך בין העירייה לבין International World Vision .אני חוזר למנואל. מנואל מכחיש שיש סכסוך. אני מבקש ממנו שיברר. מנואל מברר וגלה שאנגלאד צודק ויש סכסוך. מנואל מבקש שנתקשר שוב למחרת אחר הצהריים. אתמול התקשרתי ביחד עם חברי ה-AZN למנואל. מנואל אמר שהסכסוך עדיין קיים אבל שהוא דיבר באופן אישי עם אנגלאד והוא הסכים לטפל בנו למרות הסכסוך של העירייה עם International /World Vision התקשרנו לאנגלאד וקבענו פגישה עמו היום ב10:00 במשרדו.
האם יסכים להגיש את המחנה לועדה? האם הועדה תאשר? האם תגיע אספקה? האם יקבלו הנזקקים באמת את האספקה?
המשך יבוא....

האורז והפרח- סדנה למורי בית הספר במחנה רו דה בטימו

פורסם לראשונה ב-14 מרץ 2010‏

במסגרת העצמת המנהיגות המקומית על ידי משלחת "נתן" להאיטי נקבע הכלל הבא: קבוצה שפועלת למען הקהילה, אנו נשתדל לתגמל אותה על ידי הפיכתה לקבוצת עמיתים.
כך הדבר קורה עם קבוצות של מנקים, מנקות,ביטחון, מורים וכו..
המורים ב"רו דה בטימנט " מלמדים במשמרות של שעתיים וחצי באוהלים צבאיים ישנים כשהטמפרטורה הממוצעת מחוץ לאוהלים עומדת על 30 מעלות. בתום כל משמרת אנו פוגשים את הקבוצה שמלמדת בה לפגישה של חצי שעה. נועה יעקב עו"ס ואנכי.
הקבוצה כבר עברה מספר משלחות של נתן כל משלחת פועלת על פי סגנונה ,
מפגש ראשון:
היכרות- כל מורה מציג את עצמו בפנינו. ואנו את עצמנו. המורים והמנהל מספרים בעיקר על הרקע האקדמי שלהם ועל הוותק שלהם בחינוך. ומספר מילים על מצבם המשפחתי. הדברים מלמדים אותנו גם על כך שמדובר בקבוצת איכות וגם על קשיי היום יום של המורים כמי שחיים עם משפחותיהם באוהלים מאולתרים במחנה ביחד עם תלמידיהם. המורים עדיין לא משוחררים מספיק כדי לשתף אותנו בקשיים ברצונות ובתקוות.
מפגש שני - אנחנו מחליטים שצריך לחפש מתודולוגיה ש"תפתח" מעט את ליבם ומחשבותיהם של המורים והמנהל" אבל תשמר את הרצינות ומכובדות החשובה להם כל כך.
החלטנו להשתמש בסיפור/משל כTrigger לדיון פתוח יותר.
בחרנו במשל צלחת האורז והפרח.
להלן המשל: בארץ סין רחוקה התהלך לו בשוק של שנחאי כהן דת- איש קדוש יחף חסר כל. כף רגלו פוגעת במטבע זהב. הוא מחליף את מטבע הזהב לשני מטבעות כסף. במטבע האחת הוא קונה צלחת אורז. במטבע השניה הוא קונה פרח. אחד האנשים בשוק שואל/אומר. "איש קדוש אני מבין מדוע קנית את צלחת האורז, אך לאור מצבך הגופני מדוע בזבזת מטבע כסף על פרח?"
ענה לו הזקן: "האורז הוא כדי לחיות. ואילו הפרח הוא כדי שיהיה עבור מה לחיות!
ביקשנו ממורי בית הספר להתיחס לנמשל בהקשר לבית הספר שלהם. מיקדנו אותם בשאלה מהם הפרחים שאותם הם רוצים לבהביא לתלמידיהם בבית הספר?
עיני המורים ברקו וההתרגשות ניכרה בהם . לאט לאט ובעקבות דברי דיאדונה המנהל החלו להגיע תשובות מעניינות: מוסיקה, אומנות, כבוד הדדי, פטריוטיות (אחד המורים ציין בכאב שחלומו של כל תלמיד הוא לברוח מהר ככל הניתן מהאיטי) חינוך חברתי ועוד..
קצת מזכיר סוגיות שיכלו לעלות גם בחדר מורים בישראל. אבל בהקשר של האיטי המשקל הסגולי של של כל "פרח" כזה הוא רב. בסוף המפגש קמו בהתרגשות המורים לחצו לנו את הידיים וניכר היה שלתוך האוהל הרותח נכנס משב רוח קל אך חיוני. נכנסה מעט תקווה.

איזה הוא גיבור בהאיטי?

פורסם לראשונה בפייסבוק ב13 מרץ 2010‏

אם תרשמו את המילה "האיטי" בגוגל בעברית או בלועזית תקבלו בעקר שני סוגים של תוצאות.
הסוג האחד מתמקד בתיאורי אסון ווקרבנותיו. הסוג השי מתמקד במאמצי ההצלה הבין לאומים.
הגיבורים של מאמצי ההצלה הם בדרך כלל אנשים וארגונים בין לאומיים "המקריבים את זמנם ומשאביהם" להצלת נפגעי האסון המקומיים. ידיעה אופיינת כסו יכולה ליות בנוסחים הבאים:
"ארגון X פתח בית יתומים ב-Y " או "בית הספר הישראלי בהאיטי" או " חיל הרפואה של ... פתח בית חולים בעיירה...
סיפור העלילה האופייני הוא של "ילידים" קורבניים סבילים וחסרי ישע לעומת המתנדבים האמיצים מחו"ל שבאים "להציל את העולם" או לפחות את האיטי.
אחרי כשבוע בהאיטי הולכת ומתחזקים בי ההכרה שמדובר במצג שווא או לפחות ב"אמת" חלקית מאוד.
כשאני מסתכל סביבי במחנות הניצולים ומסביבם אני רואה בעיקר גיבורים מקומיים.
האב ג'ק מסנט מרי שפתח את המתחם הכנסייתי שלו לאלפי ניצולים ולקח כמעט לבדו אחריות על מכלול חייהם. מדאם ג'ורג' שביום ביום האסון, כשראתה שביתה הפרטי עומד על תילו , החלה לאסוף ולהאכיל את יתומי האזור עד שכיום מפעילה בית יתומים של 70 ילדים במתחם אוהלים שנתרמו על ידי ארגון צרפתי. ברפאל הבן של מייסדת סנט מרי שחזר לאחר 35 שנה מקנדה זנח את כל עיסוקיו ועסקיו לטובת בני עמו. ז'רר ודניאל שביחד עם ארגון הצעירים שבראשו הם עומדים , שלקחו אחריות על אלפי אנשים במחנה רו דבטימנט. ובגיל 27 (פחות או יותר) מנהלים עיר קטנה כולל ועדות עממיות ודמוקרטיות של תושבי המחנה והשכונה הצמודה לו. דיאדונה מנהל בית הספר המדהים שפועל בשלשה אוהלים צבאיים שהשאירה משלחת צה"ל. עם צוות מורים מתנדב, תוכנית לימודים, ישיבות צוות וכו.. בחום יוקד של 35 מעלות ולחות של 80%. מריז קידר שרת התרבות לשעבר של האיטי שפתחה את ביתה ואת חשבון הבנק הפרטי שלה לכל המשלחות הישראליות כאן ומקימה רשת חינוך אלטרנטיבית לזו שקרסה. שרונה מנו ביתו של איבי נתן שחזרה לפני שנה להאיטי ביחד עם בעלה מנו ופתחה את חצר ביתה לאלפי ניצולים ושמשת בהתנדבות כמתורגמנית למשלחות "נתן" ועוד רבים אחרים.
לראות את האנשים הללו הוא חלק מהפתרון של האיטי. אנחנו נחזור לישראל ולשאר ארצות העולם והם יישארו כאן בהאיטי. כשאנחנו לא רואים אתם אנחנו לא רואים עתיד להאיטי. וכידוע "מחשבה בוראת מציאות."

הבנאליות של האסון

פורסם לראשונה בפייסבוק במרץ 2010‏

כשנכנסים לפורט או פרינס לא רואים מייד את מימדי האסון. למעשה הבתים הראשונים בשולי העיר , ברובם הגדול נראים שלמים. לפני שרואים את ההריסות רואים את מחנות הפליטים. מאות ואולי אלפי מקבצים של אוהלים מאולתרים. 4 מוטות וסמיכה. אוהלי סיירים שנתרמו כנראה על ידי אלפינסטים שוויצרים. אוהלים מירעות ניילון המתוחות על מוטות ברזל וכו... הכל בצפיפות בלתי נתפסת.
לאט לאט מתחילים להבחין בין האוהלים בהריסות. מתחמים שלמים שכאילו נרמסו על ידי רגלי ענקים.
הנהג שלנו פדרו מספר לנו שבימים הראשונים הרחובות היו מלאים בעשרות אלפי גופות. מנסים לדמיין מה זה אומר אלפי גופות ברחובות הצרים מלחתחילה של פורט או פרינס. קשה. מחפשים לראות את הצער והאבל על פניהם של אלפי האנשים החיים הממלאים את הרחוב ולא רואים.
במקום זאת מה שאנחנו רואים זה בזאר ענק של רוכלים וקונים, פקקי תנועה, ושלל מדים של אנשי ארגוני סיוע וצבאות בין לאומיים. ההאיטיאנים אנשים שקטים חייכנים בד"כ כאילו חזרו למסלול החיים הרגיל.
בלילה הרגשתי לרגע אפילו שאני נמצא שוב במחנה קיץ של הצופים.
רק למחרת באחד ממחנות הפליטים שאנו ב"נתן" מסיעים להם. מחנה סנט מרי. כשערכתי היכרות עם קבוצת "המנקות" שהוקמה ומונחת ע"י שרון ראש המשלחת אותה אני מחליף. כשביקשתי שכל אחת תספר לי משהו חשוב שאני צריך לדעת על המחנה. אחת הנשים אמרה שקשה לה לדבר. שרון שתרגמה לי את דבריה הוסיפה לי פיסת מידע חשובה. האשה הזאת כך היא סיפרה , אם חד-הורית, סיפרה, איבדה את בנה היחיד בן ה-8 ברעידת האדמה.
רק אז התחלתי לחוש את ממדי האסון.

טוב או רע בהאיטי ההסלולרי שורד!

פורסם לראשונה בפייסבוק ב 08 מרץ 2010‏

הדרך להאיטי ברכב מסאן דומינגו בירת הרפובליקה הדומיניקאנית לפורט או פרינס (לא סגור איך כותבים בעברית) מהווה גם המחשה חיה למעבר בין שולי העולם המתפתח לעולם הבלתי מפותח. סאן דומינגו – עיר יחסית מודרנית. שלל מותגים, כבישים מפותחים ונוחים, ניקיון, סדר, תודעת שירות, ממשל המעניק ביטחון אישי ריכוז של מוסדות חינוך ותרבות קניונים וכו.. . ככל שנעים לכיוון האיטי העוני גובר האופנוע הופך לכלי הכמעט יחיד, אין ספור ילדים מקבצי נדבות,אנשים מסתובבים עם מצ'טות וכל מיני חיילים ושוטרים עם בגדים משונים וכלי נשק שכאילו הוצאו לראשונה מזה שנות דור ממוזיאון "הגנה". ככל שהתקדמנו לגבול התמעטו הישובים והאנשים והנוף האורבאני פינו מקום לסוג של "ג'ונגל" או "בוש" יבש ומשמים ומזוהם ברמות ש"חירייה" שלנו היא סטרילית לעומתם. בכל זאת המעבר בעיירות הספר הווה חוויה אנתרופולוגית מוזרה במקצת.
העיירות מלאות חיים מוסיקה אנשים ברחובות ושלל צבעים של שוק ודברי מסכית. למעשה כל החגיגה הזו היא חגיגת אבטלה אחת גדולה. אין עבודה כולם ברחובות שום דבר לא בוער אין לאן ללכת ואין ממש רצון או תקווה לשינוי.
כשעברנו את הגבול להאיטי המצב כמובן רק החמיר אנרכיה מוחלטת מנוהלת על ידי אין ספור כוחות בין לאומיים שכאילו התכנסו יחדיו לציין את אסון הטבע המרוכז הגדול של המאה האחרונה.
בכל התמונה "המלבבת" הזו קיים גורם אחד לפחות שהוא "אי של יציבות" איכות צרופה" מה שאתה המקבל בבריטניה, ארה"ב קנדה ברזיל, ישראל, אתה מקבל גם בשוליים הלא מפותחים של הרפובליקה הדומיניקאנית ובהאיטי. אפילו בתוך לב המאפליה של הרס. בינות לאוהלי הבד והניילון המאולתרים של מחנות הפליטים ניצב לו הסלולרי ברפובליקה הדימניקנית אורנג' בהאיטי דיג'יסל (מעין חיקוי של המותג ארנג'). מאז שנכנס לעולמנו , הסלולרי הוא הפך למכונת תקשורת חובקת עולם היודעת בכל רגע לספק את כל צרכי התקשורת האלקטרונית שלך.
אין זה מקרה נדיר לראות פליטים חסרי כל ותפוחי בטן האוחזים בידם את מכשיר הפלא. בכל פינת רחוב שלם או הרוס ניתן להבחין בצבע הכתום או האדום של מרכזי ואנשי שירות הלקוחות.
מכונות שיווק של האימפריות הסלולאריות לא מוותרות על אף לקוח בכל מקום ובכל מצב.
זוהי תרבות הצריכה בהתגלמותה מחד גיסא אך גם התשתית היחידה כמעט שמאפשרת לניצולים ולכוחות ההצלה לתקשר מאידך גיסא.
טוב או רע, בהאיטי הסלולרי שורד!

שבת בבוקר אני טס להאיטי לחודש

פורסם לראשונה בפייסבוק 04 מרץ 2010‏

ביום שבת בבוקר אני טס בראש משלחת בת שישה חברות וחברים להאיטי.
המשלחת שייכת לקואליציית "נתן"- שותפות רחבה בין ארגונים חברתיים בישראל למען נפגעים במצבי חירום ואסון.
היום הקדשנו את רוב הזמן להכנת המשלחת למשימה. ההשתלמות כללה תכנים מגוונים אך
ברקע לכל הההכנה עמדה השאלה : כיצד מסייעים בצורה נכונה לנפגעי אסון?
וושאלות המשנה:
מה הערך המוסף שלנו?
מהן מגבלות הסיוע?
למי מסייעים?
מה תפקידנו כמסייעים?
מה תפקידם של "המקומיים"?
ועוד..

ככל שמועד הטיסה מתקרב אנו שואלים את עצמנו :
האם נדע להעניק את הסיוע הנכון?
והאם נסייע בצורה נכונה?
אנחנו נהיה המשלחת החמישית. כל משלחת הוסיפה נדבך משלה לפעילות של "נתן" בהאיטי.
מה תהיה תרומתנו הייחודית?
למרות התדריכים וההכנות ברור שמכאן מישראל קשה לדעת מהם הצרכים של הניצולים . קשה גם להעריך היכן תהיה תרומתנו משמעותית ביותר.


במצבים כאלה אני נזכר בשירו של בילבו בגינס "ההוביט":

"The Road goes ever on and on
Down from the door where it began.
Now far ahead the Road has gone,
And I must follow, if I can,
Pursuing it with eager feet,
Until it joins some larger way
Where many paths and errands meet.
And whither then? I cannot say.

מוזמנים לעקוב אחרי הפתקים שאפרסם בפייסבוק
לשתף ולהגיב.

אחרי ככלות הקול והתמונה

פורסם לראשונה בפייסבוק ב 26 ינואר 2010‏

ללא כל ציניות, יש לומר שההתגייסות המהירה והיעילה של מדינת ישראל לעזרת ניצולי רעידת האדמה בהאיטי צריכה למלא את ליבו של כל אזרח ישראלי בגאווה. סוף- סוף! אנחנו נמצאים במקום הראשון. להיות ראשונים במקרה זה פשוטו כמשמעו- פירושו להגיע לפני כולם למקום שבו אתה בעל משקל סגולי וערך מוסף גבוה.
כעת כשישנם עשרות בתי חולים נוספים וכשאפסו הסיכויים למצוא ניצולים מתחת להריסות הגיע הזמן לבצע את ה"אקזיט" ולחזור ארצה. עשינו את שלנו ועכשיו תורם של אחרים. נראה שכעת גם ה"תשואה" התדמיתית נמוכה מה"תשומות" הגבוהות הנדרשות מתקציב המדינה.
בעוד מספר שבועות תרד האיטי מן הכותרות והעין התקשורתית והציבורית בארץ ובעולם תעבור למוקדי עניין חדשים. אסון טבע חדש, מלחמה, עליות או ירידות בבורסות העולם, מונדיאל, כל אלה מועמדים טבעיים להתייצב בקדמת המסך והכותרות.
תהליך השיקום הפיזי והחברתי של האיטי יתחיל בעוד מספר חודשים. נשאלת השאלה מי יישאר אז לצידם של תושבי האי המוכים? לקיום השוטף ידאגו ככל הנראה האו"ם, ארה"ב, הצלב האדום הבין –לאומי ואחרים. מעבר להישרדות היום-יומית כיצד, אם בכלל תוכל האיטי לגייס יכולות ומשאבים להתחדשות? מי יסייע לתושבים לקחת מחדש את האחריות לעצוב עתידם? מי יהיה שם בשבילם כמרכזי התקשורת הבין לאומית ייעלמו מהשטח.
האם לישראל יכול להיות ערך מוסף מתמשך או שאנחנו במיטבנו רק במבצעי הצלה הרואיים?
האם אנחנו נדע להתגייס למטרה ללא תועלת תדמיתית מובטחת?
ניסיון העבר מוכיח שאם נרצה בכך, נצליח גם במשימה זו. גופים כגון מש"ב של משרד החוץ או קואליציית "נתן" המאגדת מספר רב של ארגונים חברתיים מישראל, המפעילים יחדיו ובהתנדבות פרויקטים מתמשכים בארצות מצוקה, הוכיחו זאת בעבר. הרקורד שלהם מוכיח שישראל יכולה להוות משאב רב -ערך לפעילות מתמשכת של פיתוח פיזי,חקלאי, רפואי וקהילתי.
קיימת סכנה אמיתית שתחושת האופוריה בעקבות הצלחת בית החולים הישראלי בהאיטי וממבצעי החילוץ המרגשים של אנשי פיקוד העורף, תבטל את הרצון לתמוך במבצעי סיוע מתמשכים להאיטי בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת"
האם בעוד שנה מהיום נהיה חלק משיקום האיטי או שרק נתרפק על זיכרונות "המשלחת הישראלית"?ההחלטה בידינו.
http://www.mp3music.co.il/lyrics/1439.html

אל תגידו: איפה הייתי?

פורסם לראשוה בפייסבוק 18/1/2010

עניי עירך קודמים!
טיפה בים!
מגיע להם!האיטי מדינה של סטניסטים עובדי וודו!
הכסף ילך לעמותות!
עלה תאנה לזוועות הכיבוש!
זה תפקיד של המדינה ולא שלנו האזרחים!
נחכה עד שהאבק ישקע!
בעד אבל עסוק כרגע!
חזרתי ממילואים אין לי זמן!
תרמתי בעבודה!
איפה זה בכלל האיטי?

אלה הסיבות למה כדאי לא לעשות שום דבר.

למה כן?

כי מרבית עניי עירי לא בסכנת מוות פיזי ונפשי!
כי טיפה ועוד טיפה תהיינה לים!
כי יש טענות כל כך טיפשיות שאין טעם להתייחס אלהן!
כי אנחנו מסוגלים, אם נרצה באמת, למצוא אנשים וארגונים הגונים שניתן לתת בנם אמון!
כי ניתן לעזור בהאיטי כאילו שאין כיבוש ובכבוש למרות שלא הכל "שחור"!
כי לשם שינוי המדינה עשתה את שלה ועכשיו התור שלנו!
כי עד שהאבק ישקע יש מספיק מה לעשות כדי להיות מוכנים לפעולה!
כי אנחנו תמיד עסוקים ורק מי שעסוק יש לו זמן לדברים אחרים!
כי מדובר בצו 8
כי אנחנו אלופים בתירוצים!
כי האיטי זה אמנם רחוק אבל רעידות אדמה 7 בסולם ריכטר לאו דווקא!

וחוץ מזה כי אנחנו בני אדם!
וגלואבליזציה זה לא רק קוקה -קולה מקדונאלדס
וגוגל.
גלובאליזציה זה גם אחוות עמים, אמפתיה, הומאניזם.

וכדי שלא נגיד עוד כמה שנים איפה האיטי כש...

בימים אלה מתארגנת קואליציה של ארגונים חברתיים בשם נתן (ע"ש אייבי נתן) שכוללת גופים כגון:מד"א המועצה הלאומית להתנדבות, התנועה הקיבוצית, עמ"ן, החברה להגנת הטבע, תנועת הצופים ועוד..
במטרה לקיים נציגות ישראלית מתמשכת בהאיטי -12 משלחות של מתדבים (חלקם אנשי מקצוע מובילים בתחומם) בראש המבצע עומדים מייק נפתלי יו"ר ברית עולם והנרי אלקסלסי מהתנועה הקיבוצית \שהיה יד ימינו של איבי נתן
אנו זקוקים לעזרה למימון וארגון