פורסם לראשונה בפייסבוק ב-4 באפריל 2010
מדובר בפוסט שפרסומו עוכב כדי לא להכביד על משפחתי ושאר מוקירי טובתי
לפני שיצאנו להאיטי הזהירו אותנו מפני סכנות אפשריות: רעידות משנה, יתוש ה"דנגה האיום" (שמעקיצתו מעטים שרדו), מלריה, כלבת, שוד ועוד...
אחריי שבועיים וחצי בהאיטי החששות נרגעו.
רעידות המשנה נעלמו כמעט לגמרי, יתוש ה"דנגה האיום" טרם הגיע לאזורנו,התפרצות המלריה עליה הוכרז ממש ביום יצאתנו התגלתה כאזהרת שווא וכמוה גם הכלבת.
הפשע שאמנם קיים קיים בהאיטי נראה לנו רחוק מתמיד. אנו מגלים שההאיטיאנים, במיוחד אלה בקרבתנו הם אנשים נוחים, הגונים וממושמעים. אנו מרגישים נוח להשאיר בקרבתם חפצי ערך וכסף מזומן ועד כה לא נגנב מאיתנו דבר.
ביום שלישי הגיעה מריז קידר מייסדת ארגון "פרודב" שמסייע רבות למחנות שבהם אנו פועלים,לפגישה עם האב ז'ק וצוות ההנהלה של בית הספר בסנט מרי. במהלך המפגש סיפר האב ז'ק שפינוי הריסות בית הספר המקורי בסנט מרי שנהרס ברעידת האדמה , כמעט והושלם. גן הילדים שהיה במתחם בית הספר לא נפגע כלל ושבדעתו להעבירו למבנהו המקורי.
למחרת בביקורי בסנט מרי החלטתי לערוך ביקור במבנה שהשתמר.
בעודי פוסע בין ההריסות של בית הספר חשתי פתאום בכאב חד באגודל ידי השמאלית.
תחושת הכאב קדמה להבנת המקור לכאב.
הייתה זו אבן במשקל של כ-חצי ק"ג.
ככל הנראה הייתה זו "אבן טועה" שהושלכה לעבר משאית המפנה את הריסות בית הספר והרחיקה עוף.
הכאב היה קשה מנשוא. ראייתי הלכה והיטשטשה. רגלי כבדו וכמוהם גם כתפיי.
הרגשתי שאני עומד להתעלף.
חצי ק"מ הפרידו ביני לבין הכנסייה. במהלך של כ-15-20 דקות נעתי לכוון. בכל פעם פוסע מספר צעדים ו"נשפך" על הקרקע. הכאב שהתרכז בציפורן האגודל נדמה היה לי ככאב של ברזל מלובן המוחדר למקום. בהגיעי לכנסיה בכוחות אחרונים,הבחינה בי מרי אלין מנהלת בית הספר ששפכה על ראשי בקבוק מים מינרליים (יקר ערך בהאיטי). מרגע זה החל תהליך ההתאוששות שלקח כשעה.
בדרך חזרה לדירת המגורים שלנו, עברו בראשי "תסריטים" קשים.
מה היה קורה לו פגעה האבן בעין שלי? בראשי?, בעורק הצוואר?
מי בכלל היה מוצא אותי בזמן בין הריסות בית הספר?
תוך כדי כתיבת שורות אלה אני מתבונן באגודל יד שמאל. מתמקד בציפורן האגודל שהשחירה כאילו כדי להניף לעברי "דגל שחור" שמשמעותו: האיטי מקום מסוכן!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה