הבנאליות של האסון

פורסם לראשונה בפייסבוק במרץ 2010‏

כשנכנסים לפורט או פרינס לא רואים מייד את מימדי האסון. למעשה הבתים הראשונים בשולי העיר , ברובם הגדול נראים שלמים. לפני שרואים את ההריסות רואים את מחנות הפליטים. מאות ואולי אלפי מקבצים של אוהלים מאולתרים. 4 מוטות וסמיכה. אוהלי סיירים שנתרמו כנראה על ידי אלפינסטים שוויצרים. אוהלים מירעות ניילון המתוחות על מוטות ברזל וכו... הכל בצפיפות בלתי נתפסת.
לאט לאט מתחילים להבחין בין האוהלים בהריסות. מתחמים שלמים שכאילו נרמסו על ידי רגלי ענקים.
הנהג שלנו פדרו מספר לנו שבימים הראשונים הרחובות היו מלאים בעשרות אלפי גופות. מנסים לדמיין מה זה אומר אלפי גופות ברחובות הצרים מלחתחילה של פורט או פרינס. קשה. מחפשים לראות את הצער והאבל על פניהם של אלפי האנשים החיים הממלאים את הרחוב ולא רואים.
במקום זאת מה שאנחנו רואים זה בזאר ענק של רוכלים וקונים, פקקי תנועה, ושלל מדים של אנשי ארגוני סיוע וצבאות בין לאומיים. ההאיטיאנים אנשים שקטים חייכנים בד"כ כאילו חזרו למסלול החיים הרגיל.
בלילה הרגשתי לרגע אפילו שאני נמצא שוב במחנה קיץ של הצופים.
רק למחרת באחד ממחנות הפליטים שאנו ב"נתן" מסיעים להם. מחנה סנט מרי. כשערכתי היכרות עם קבוצת "המנקות" שהוקמה ומונחת ע"י שרון ראש המשלחת אותה אני מחליף. כשביקשתי שכל אחת תספר לי משהו חשוב שאני צריך לדעת על המחנה. אחת הנשים אמרה שקשה לה לדבר. שרון שתרגמה לי את דבריה הוסיפה לי פיסת מידע חשובה. האשה הזאת כך היא סיפרה , אם חד-הורית, סיפרה, איבדה את בנה היחיד בן ה-8 ברעידת האדמה.
רק אז התחלתי לחוש את ממדי האסון.